היכן בעצם עובר הגבול בין יצירה המבטאת דעתו של אדם לבין יצירה מסיתה, המחבלת ברגשות הזולת?

בסוף השבוע האחרון, בין אם אתם מגדירים את עצמכם כשוחרי אומנות, ובין אם לאו, לא יכולתם להתעלם מהסערה שפרצה בעקבות המיצג "שלגיה וטירופה של האמת" שהוצג אחר כבוד במוזיאון בשטוקהולם.

במרכזו של המיצג תמונתה של הנאדי ג' ראדאת, המחבלת המתאבדת ממסעדת מקסים. המחבלת, שרצחה 21 אנשים במסעדה החיפאית, בהם משפחות שלמות שנמחקו בשנייה, הוצגה כשלגיה עם חיוך של מלאך ששטה בשלווה בספינה לבנה בתוך בריכה של דם. המיצג הוא פרי יצירתו של דרור פיילר, ישראלי לשעבר המתגורר בשבדיה וידוע בדעותיו האנטי-ישראליות הקיצוניות. על קיר סמוך נתלו שני גיליונות, שבהם הסביר האמן שהמחבלת סבלה בעקבות הרג אחיה בידי צה"ל, דבר שעורר בה רגשות עזים והניע אותה לעשות מעשה.

שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, שביקר בתערוכה הזדעזע נוכח המיצג ניתק מהחשמל את שלושת הזרקורים שהאירו את בריכת הדם.

המעשה גרר הודעות גינוי וגיבוי מכל רחבי העולם.

בממשלת ישראל גיבו את מעשיו של השגריר, קולות מימין ומשמאל שיבחו את מעשהו של מאזל.

אחרים ראו בו מעשה ראוי לגינוי:

"פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחופש האומנות" היו שאמרו.

"בורות, ברבריות, אימפולסיביות" גינו אחרים את מעשיו של השגריר.

והיה גם מי שעשה מעשה. אמן ישראלי החליט להגיב על ''מיצג בריכת הדם'' בשטוקהולם, באותו נשק - מיצג אמנות מול שגרירות שבדיה.

האמן, אורי מלמד, החליט להגיב על יצירתו הפרובוקטיבית של האמן דרור פיילר, במיצג שהציב מחוץ לבניין שגרירות שבדיה בתל-אביב. התשובה המקומית למחבלת המתאבדת ממסעדת מקסים כוללת אמבטיית דם שבה צפים חלקי בובות. על האמבטיה הניח מלמד דובון צעצוע, הנושא דגל דו-צדדי שמצדו האחד דגל שבדיה ומצדו השני צלב קרס.מה שברור הוא שהסערה לא במהרה תשכח. גורמים דיפלומטים, פוליטיקאים מקומיים ובין לאומיים, אומנים ימשיכו לעסוק עוד רבות בשאלה האם היה מעשהו של מזאל ראוי היה להעשות או לא.

שרון זולל ילד פלשתינאי

הפולמוס בשאלה סביב הפרובקציה בשבדיה, מעורר פולמוס אחר, משמעותי לא פחות – האם בשם חופש הביטוי, האומנות, היצירה, מותר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו?

היכן בעצם עובר הגבול בין יצירה המבטאת דעתו של אדם, מבלי לפגוע באחר, לבין יצירה מסיתה, המחבלת ברגשות הזולת?

ולאן בעצם החופש הזה מוביל אותנו?

לפני כשנה התפרסמה בעיתון הבריטי ''אינדפנדנט'' העיתון הפרו-פלשתיני ביותר בין העיתונים היומיים החשובים בבריטניה, קריקטורה המראה את ראש ממשלת ישראל כשהוא אוכל ילד קטן על רקע עיר חרבה ומופצצת, ולה מתלווה הטקסט ''מה קרה.... אף פעם לא ראיתם פוליטיקאי מנשק תינוקות?''. הצורה בה הוצג ראש הממשלה הייתה על פי מיטב המסורת האומנותית של העיתון ''דר-שטירמר'' מתקופת הנאצים. על המוטיב של עלילת הדם אין צורך להרחיב את הדיבור.

קצת קשה לראות איך אפשר לומר שפה לא מדובר בתעמולה אנטישמית לשמה. אבל מסתבר שישנה גם דרך להצדיק את האנטישמיות הגלויה הזאת. ה''מבקרים'' אומרים ''לא היא'' - זו כלל לא אנטישמיות, ''זאת'' כך הם אומרים, ''ביקורת [לגיטימית?] על כך שבמסגרת פעולותיה של מדינת ישראל לחיסול הטרור נהרגים גם ילדים". העובדה המעניינת היא שה''מבקרים'' אף פעם אינם מזכירים אפילו במרומז שבמלחמה שישראל מנהלת על קיומה נגד אויב שאינו בוחל באמצעים מזעזעים לביצוע משימותיו ופוגע בחפים מפשע בהם תינוקות בני יומם, נשים גברים וטף נגבו עד כה אלפי קורבנות שנרצחו במרכזי ערים, באוטובוסים ובכיכרות.

למותר לציין שרציחתם של ילדים ישראלים (שתמיד מתרחשת במסגרת של חיסול ממוקד של מטרות אזרחיות ולא כתוצאה מטעות) אף פעם איננה מקור להשראה אומנותית מהסוג הזה.

פרסום הקריקטורה עורר קצת רעש, אבל בסך הכל זה לא משך תשומת לב מיוחדת, כי הציבור באירופה כבר התרגל לרמה כזאת של כתיבה כשהנושא הוא ישראל.

לפני כחודשיים עלה שנית הנושא לסדר היום כאשר הקריקטורה נבחרה כקריקטורה הפוליטית של השנה, בטקס שארגנה החברה לקריקטורות פוליטיות.

כבר עם פרסומה של הקריקטורה, הגישה השגרירות הישראלית בלונדון תלונה למועצת העיתונות הבריטית. המועצה לא התרגשה מהמחאה וקבעה שמדובר בקריקטורה לגיטימית שאינה חורגת מגבולות חופש הביטוי. בעקבות המחאות הישראליות בחר העיתון לפרסם אותה בפעם השנייה, בעמודו הראשון, עם תגובות בעד ונגד. לאחר שהתלונה הראשונה כבר נדחתה על-ידי הבריטים ולאחר שהפכה לקריקטורה של השנה, מנסים במשרד החוץ לבחון אם ישנם צעדים משפטים כלשהם שניתן לנקוט בנושא.

על כוחה של תמונה...

"אחת העוצמות של הקריקטורה", מסביר א.י. גומבריץ במאמרו 'כלי נשקו של הקריקטוריסט', ("הגיגים מעל סוס נדנדה" (לונדון, 1963)) "היא התגובה הפיזיוגנומית שהיא מעוררת אצל הקוראים. הפיזיוגנומיה היא אמנות השיפוט של אופי הזולת באמצעות תווי פניו או צורת גופו."הקריקטורות", כותב גימבריץ, "הן מכשיר שימושי למסירת נקודת ראות מסוימת, ובמידה רבה יותר - ל ש י כ נ ו ע הקורא לגבי נקודת ראות מסוימת, ע"י שהן פועלות באורח בלתי ישיר על התת מודע שלו.

כיצד נעשה דבר זה?

"אחת העוצמות העיקריות של הקריקטורה היא כושרה לרכז רעיון סבוך ומורכב לתמונה אחת, מרשימה ובלתי-נשכחת, לצמצם שרשרת של רעיונות לדימוי הרה-משמעות אחד. קריקטורה מוצלחת גורמת לקורא סיפוק משום שהיא מסכמת כהלכה את המצב הנדון, ומספקת לו מיקוד רגעי כלשהו. בעזרת השוואה, המבהירה משהו שאינו מוכר במושגיו של משהו מוכר יותר, מובאים האנשים לכלל תובנה מדומה.

"מלצר, יש חרד בקולה שלי"

אם מזעזע להיתקל בקריקטורה או ביצירת אומנות אנטישמית בחו"ל, הרי שגרוע יותר להיתקל באנטישמיות מבית, קרי, אומנות ישראלית עכשווית הפוגעת במזיד ברגשות ציבור שומרי המסורת בארץ.

בקריקטורות מסוימת למשל, פרי יצירתו של אומן ישראלי מוצג החרדי כחרק בכוס משקה.

"מלצר, יש חרד בקולה שלי" אומרת הקריקטורה שפורסמה ב"שפיץ", רבעון של תא הקריקטוריסטים הישראלים.

"חרדים - נמלים שחורות, קבוצת חרקים הפועלת במלוכד למען מטרתם ומצייתים בעיוורון למלכתם" אומרת קריקטורה אחרת מתוך ספרו של ד"ר קישון, בנו של אפרים קישון. שיצא לאור ב 1998.

"האומנות בארץ ובעולם סובלת בחלקה מוולגריות ומעיוות ערכי. חופש האומנות וחופש הביטוי מהווים חופש ביזוי ורומסים את כבוד האדם". אומר הרב דניאל נשיא מנהל "מנוף" – המרכז למידע יהודי.

במנוף חרטו על דיגלם את המלחמה בהסתה נגד הציבור החרדי. במנוף ישנה מחלקה מיוחדת למניעת הסתה אשר בה מתבצע מעקב אחר אמצעי התקשורת; הגשת תלונות על עיוותים תקשורתיים; הצעות חוק; פגישות עם עורכי עיתונים; מעקב אחר פירות ההסתה; סיורים בישיבות לאנשי תקשורת ולעיתונאים והכל במטרה למנוע הסתה כנגד הציבור החרדי.

"כיום", אומר הרב נשיא "במאמץ אינטנסיבי של מנוף פסקו כמעט לגמרי פירסומים של קריקטורות אנטישמיות".

בין המאמצים הוא מונה את הפצת החוברת "מילים מסוגלות לרצוח" המוחה על פגיעה ברגשות הציבור החרדי באמצעי התקשורת השונים, במיצגי אומנות ובקריקטורות.

לגבי השתוללות האומנות בארץ ובחו"ל אומר הרב נשיא:

"החברה הכללית צריכה לעשות חשבון נפש נוקב לגבי התהום אליה הגיעו יוצרים מפוקפקים. צריך לבחון היטב להיכן הם מובילים אותנו". אומר הרב נשיא.

הזכות להתנגד

בהקשר של חופש הביטוי, ידועה אימרתו של הפילוסוף הצרפתי וולטייר: "אינני מסכים לדברייך, אך אני מוכן להגן במחיר חיי על זכותך להשמיעם"

אף אני, אינני מסכימה עם דבריו וולטייר, אך מוכנה לשמוע אותם. בתנאי אחד: הם אינם גורמים נזק או צער לזולת.

כמו כל זכויות האדם, גם הזכות לחופש הביטוי בעל פה, בכתב או דרך מוצג אומנותי איננה מוחלטת ויש לה גבולות הקובעים את היקפה. חופש הביטוי לא מגן על כל סוג ואופן של ביטוי, אלא רק על ביטוי שאינו מכיל פגיעה שאינה מוצדקת בזכויות אחרות, או בערכים חברתיים אחרים.

תופעת האנטישמיות החדשה המושרשת דרך אומנות איננה באותו היקף של האנטישמיות בתקופת מלחמת העולם השנייה, וניתן לומר שעדיין נשמעים קולות שפויים באירופה, ובכל זאת אסור למדינת ישראל שלא להתייחס לחומרת התופעה.

גם תופעת האנטישמיות מבית, ראויה אף היא לכל גינוי, וחשוב לדאוג שיהיה מי שיעמוד על המשמר על מנת שהצגת ציבור שלם בתקשורת, לא תעוות.

נדמה שפחות מכל פגע מזאל דווקא בחופש הדיבור והאמנות: הרס של מיצג כזה, שאינו יצירה שנועדה להאריך ימים, וכל כוחו בתגובה המיידית שהוא מעורר, הוא דווקא תגובה אמנותית רבת ערך לא פחות מהמיצג עצמו. לו ניחנו בני הזוג פיילר, יוצרי המיצג, בשמץ של תחושת היסטוריה אמנותית, היו מבינים שמזאל העניק ליצירה המפוקפקת שלהם ערך שספק אם היה לה מלכתחילה.