גיבור בעל כורחו

גאולה דלרוזה כבר אינה אישה צעירה. 70 שנות חייה חרטו בה את אותות הזמן. גם בריאותה אינה כשהייתה ובכל זאת מזה כ-13 שנה היא נודדת מביתה בירושלים לכל בתי הספר בארץ – ילדים ובני נוער, תלמידי יסודי ותיכון, בבתי ספר חרדים דתיים וחילונים, כשמטרה אחת לפניה, לספר את סיפור חייו ומותו של בנה דוד – סיפור שנשזר בסיפור פטירתה הטרגי של רחל וייס ושלושת ילדיה. סיפור, שתחילתו כסיפור רגיל ושיאו בגבורה יהודית מחממת לב.

ערב בחירות 1988 דוד דלרוזה, חייל בן 19, עוזב את לבנון, שם הוא נמצא במסגרת שירותו הצבאי, בדרכו לכיוון ירושלים.

בירושלים הוא מתכנן לעבור ניתוח קטן שנקבע מראש, על מנת להעלות את הפרופיל הצבאי שלו ולהגשים את חלומו להיות צנחן. הוא מגיע לקריית שמונה בשעות אחר הצוהריים המאוחרות שם הוא מגלה לאכזבתו שהאוטובוס לכיוון תל אביב עזב זה לא מכבר את התחנה.

"אחת המידות הבולטות של דודו" מספרת גאולה אימו, הייתה ההקפדה על כיבוד הורים, "לכן, כשדודו הבין שהוא פספס את האוטובוס, הוא ממהר להתקשר הביתה ולהרגיע אותנו. הוא מבקש מאתנו להוציא את מפתח דלת הכניסה על מנת שלא יפריע לנו במנוחת הלילה".

בשעה 20:00 עולה דודו על האוטובוס בקריית שמונה לכיוון תל אביב. בתל-אביב תכנן לקחת אוטובוס ליעדו הסופי- ירושלים.

"נסתרות דרכי ה'" – אומרת לי אמו היום, 15 שנה אחרי "למרות שמלכתחילה תכנן דוד להמשיך בנסיעה עד לתל-אביב, כאשר האוטובוס עושה עצירה בתחנה בטבריה הוא מבחין שהקו הנוסע ישירות מטבריה לירושלים עדיין לא עזב את התחנה. במטרה לקצר את הדרך הוא מתארגן לעלות לאוטובוס הזה, כאשר ליד המדרגות הוא פוגש את בני משפחת וייס – האם, האב ושלושת הילדים – והוא מסייע להם לעלות על כבודתם לאוטובוס".

האש אחזה בכל

רחל וייס ושלושת ילדיה, אפרים נתנאל ורפאל מתיישבים בספסל האחורי, האב אליעזר המעונין להמשיך בלימודו מבלי הפרעת הקטנים יושב בקדמת האוטובוס. הנסיעה עוברת בשקט עד אשר האוטובוס מגיע למבואות יריחו.

בדרך יריחו משליכים שלושה מחבלים בקבוקי תבערה לעבר האוטובוס. התוצאה הבלתי נמנעת היא שריפה ענקית שפורצת בתוך האוטובוס ומתפשטת במהירות.

מכאן, מספרת גאולה דלרוזה את הסיפור כפי ששמעה אותו בימים שבאו אח"כ מפיו של דודו בנה.

"נהג האוטובוס, בתושיה רבה, פתח את דלתות האוטובוס, והנוסעים החלו להימלט על נפשם, גם דודו מיהר להימלט מן התופת, ופתח בריצה אל עבר הדלת האחורית, שם הוא נתקל ברחל וייס. רחל באופן אינסטנקטיבי, רצה מן הספסל האחורי להימלט על נפשה, כשהיא מגיעה אל הדלת, שם עומד דוד, היא רוצה לחזור אל שלושת ילדיה, כדי לקחת אותם איתה- אך אז כבר מאוחר מידי, מחיצה של אש מפרידה בינה לבין ילדיה, והיא עומדת חסרת אונים. בינתיים גם הגישה לדלת היציאה נחסמת על ידי האש .

דוד הבין שאין מה לעשות יותר, הוא משליך את נשקו החוצה ומזנק מן האש אחריו.

דודו, בקשיים מרובים בעזרת קנה הנשק שלו, מצליח לפרוץ חלון. הוא מתחנן אל רחל "בואי נצא- את תינצלי, אני אנצל- אי אפשר להוציא את הילדים. בואי נצא עכשיו". רחל ממאנת לצאת בלי ילדיה. העשן מתפשט בכל רחבי האוטובוס והשנים ממשיכים לנשום אותו, דודו ממשיך להתחנן לפניה "בואי איתי החוצה, פרצתי את החלון". אך רחל בשלה – "אני נשארת עם הילדים". בשלב זה מחליט דודו למשוך את רחל בכוח "ניסיתי וניסיתי למשוך"- סיפר ממיטתו בבית החולים, "אך משהו החזיק אותה שם. כאילו מן דבק, שאי אפשר להסירו". כשמלב חם של אם בקעה צעקת "שמע ישראל" מפיה של רחל, כשמאחוריו דקות ארוכות של שאיפת עשן, מבין דודו שאין מה לעשות יותר, הוא משליך את נשקו החוצה ומזנק מן האש אחריו. רחל וייס ושלושת ילדיה- אפרים נתנאל ורפאל נשרפים חיים.

הרבה תקוות וסוף עצוב

בשעה 11 בלילה מעירות דפיקות חזקות על הדלת את בני משפחת דלרוזה.

גאולה: "חשבנו שזה דודו. אך לא הבנתי מדוע הוא דופק על הדלת כשסיכמנו מראש שהוא יכנס בעזרת המפתח שברשותו".

כשפתחו את הדלת, עמד בכניסה קצין העיר כשפיו בשורת איוב "היה פיגוע ודודו מאושפז בהדסה עין כרם".

גאולה: "הגענו לעין כרם מבוהלים, ומצאנו את דודו בהכרה מלאה עם כוויות בידים ובפנים. באותו הזמן לא הרופאים ולא אנחנו היינו מודעים לחומרת הפגיעה בריאות".

לאחר ששאף במשך דקות ארוכות עשן סמיך לראותיו אכן היה דודו במצב לא טוב. לאט לאט המצב החל מדרדר, פתאום היה צורך להנשימו, מספר פעמים קיבל דום לב, וניצל בזכות טיפול חירום מהיר.

"בכל פעם שדודו היה מקבל דום לב או שמצבו היה מדרדר, הוא היה מפנה אצבע כלפי שמים. "הכל מלמעלה, נסתרות דרכי הא-ל" היה נוהג לומר". מספרת אמו.

במשך חודשים התנדנד דודו בין חיים למוות, הרופאים החליטו להטיסו ללונדון כדי שיעבור השתלת לב וראות, אך דודו לא הספיק. כחודשיים לאחר הפיגוע, והוא עוד לא בן 20 השיב את נשמתו לבוראו.

התפילין והסידור נשארו שלמים

לשאלה מהיכן שואב בחור צעיר את המחשבה, לסכן את חייו כדי להציל אחרים, לנהוג באומץ רוח ובאומץ רב, עונה הגב' דלרוזה "בראש ובראשונה מידת האמונה החזקה שהייתה טבועה בדודו – אמונה חזקה, טהורה. שנית היו לו מידות נשגבות, אני מאמינה שרק אדם עם מידות נעלות מסוגל לכזה מעשה".

את החודשיים אותם העביר דודו בין החיים למוות בעין כרם מגדירה גאולה כ"תפקיד שנמסר לדודו – לבוא ולחזק אותנו באמונה, בהבנה שכל מה שא-לוהים עושה לטובה הוא עושה".

סופר סת"ם שבדק את התפילין, לא האמין כי הם שרדו את האש.

"פעמים רבות", היא מספרת, "הרהרתי לעצמי מדוע א-לוהים השאיר אותו חי עוד חודשיים כשהוא סובל ייסורי תופת? מדוע לא הותיר אותו למות שם ביריחו. רק תשובה אחת לי על כך – לדוד ניתן בעולם הזה תפקיד, והוא רצה לסיים אותו עד הסוף".

בבית משפחת דלרוזה שמורים עד היום מספר חפצים שנלקחו מזירת הפיגוע .

כאשר דעכה האש, עלו שוטרים אל מה שנשאר מן האוטובוס. שם בין פיח, עשן ואפר מצאו את שקית התפילין של דודו.

"התפילין נמצאו שלמות לגמרי" מספרת הגב' דלרוזה, "סופר סת"ם שבדק אותן, לא האמין כי הם שרדו את האש. בדרך כלל, קלף שבא במגע עם חום, וודאי כשמדובר בכזה חום, מתקמט ללא היכר, ואילו כאן התפילין נשארו כשרות. גם סידורו של דודו, כרוך פלסטיק נשאר שלם".

את שקית התפילין של דודו מציגה גב' דלרוזה בכל הרצאותיה. האש הותירה את השקית שלמה, פרט לשתי יונים שכאילו שורטטו על גבי בד השקית.

"ידוע הרי המדרש - תפילין משולות לכנפי יונה, ונדמה כאילו א-לוהים אמר לאש לצייר כאן משהו סימלי כל כך". היא אומרת בהתרגשות רבה.