לפני זמן מה השתתף הרב ברל ויין בתפילת שחרית בבית כנסת בירושלים. הוא סיפר כי בניגוד לבית הכנסת שלו שבו הספסלים עומדים בשורות, כאן היו ספסלים ושולחנות, כך שהוא נאלץ להביט בפניהם של המתפללים מולו. לבית הכנסת נכנסו גבר בלונדיני גבוה וכחול עיניים, ושלושה ילדים בלונדינים קטנים, והתיישבו מולו.באופן טבעי, הרב ויין רגיל היה לרבגוניות הגזעית של תושבי הארץ, וקשה היה להפתיע אותו, אך הפעם היה זה מקרה שונה: משפחה זו היתה ארית לחלוטין במראֶהָ.

עם זאת, מה שהבליט אותם, אפילו יותר ממראם המיוחד, היה דבקותם בתפילה ורצינותם. הילדים התנהגו בצורה מופתית והתפללו בלי שדעתם תוסח אפילו פעם אחת. היתה זו חוויה בלתי רגילה עבור הרב ויין, שהיה מורגל במחזות של ילדים פעלתנים המשתוללים בבית הכנסת.

לאחר מכן ציין הרב באוזני חבר כי הם עושים רושם של אנשים מיוחדים. החבר אמר כי האיש הוא מיקרוביולוג באוניברסיטה העברית, וסיפור חייו יוצא דופן. "תרצה לשמוע אותו?" הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה, קרא לחברו לקהילה: "אברהם, זהו הרב ברל ויין. אני בטוח שהוא ישמח לשמוע את הסיפור שלך".

השניים לחצו ידיים והחליטו ללכת הביתה יחדיו. תוך כדי הליכה הקשיב הרב לסיפור הבא, כפי שסיפר אותו האיש:

"נולדתי וגדלתי בגרמניה. אבי היה קצין ביחידת העלית של הגסטאפו, יחידת הרג שנודעה בשם Todtenkopf - יחידת ראשי המוות. הוא שירת בה לכל אורך המלחמה, ואחרי המלחמה הצליח לחמוק ממעצר. פשעיו היו כה מתועבים, ששנים רבות לאחר מכן המשיכה הרפובליקה המערב-גרמנית לרדוף אותו. לבסוף הוא נלכד ונידון לעשר שנות מאסר, אך מכיון שהיה מאוד מבוגר הופחת עונשו, והוא שוחרר לאחר ארבע וחצי שנים בכלא.

"אבי מעולם לא דיבר על עברו, וכשנתפס, קראתי על פשעיו בעיתון. הגילוי שאבי חי חיים כה מפלצתיים היה מזעזע.

הגילוי שאבי חי חיים כה מפלצתיים היה מזעזע.

"המשפחה כולה הזדעזעה מהידיעה. אני הייתי בגיל העשרה, והשם הרע שיצא לאבי בילבל אותי. כשהלכנו לבקר אותו בכלא לא הייתי מסוגל לראות אותו. הרגשתי שהוא בגד בי. בכל אופן, דבר טוב אחד יצא מזה: פיתחתי עניין במלחמה, וחיפשתי ומצאתי כל מידע אפשרי על יחידת ה-Todtenkopf ותפקידה בשואה.

"כל זה התרחש בתקופת משפט אייכמן, ומידע על השואה התחיל להתפרסם. קראתי כל מה שיכולתי למצוא, וקיבלתי תמונת מצב כללית על מה שאירע ליהודים. מה שגיליתי החריד אותי, והמחשבה שלאבי היה תפקיד, תפקיד חשוב - בטבח, גרמה לי לחשוש שיתכן שמשפחתי נגועה ברשע. אם התנאים היו זהים, שאלתי את עצמי, האם גם אני הייתי הופך לרוצח?

נסעתי, הרחק ככל האפשר, מגרמניה. הרגשתי שגרמניה - שכל מה שגרמני - רודף אותי כמו רוח רפאים… החלטתי לבקר בדרך בישראל, כדי לקבל איזושהי פרספקטיבה על קרבנות הנאצים, ולגלות מה המיוחד בעם זה שכל כך תיסכל את היטלר. הייתי צריך להשלים עם מה שבער בתוכי, וטיילתי בארץ, כשאני עובד פה ושם בישובים חקלאיים.

כשהייתי בקיבוץ, ראיתי פרסומת של תוכנית קיץ של האוניברסיטה העברית, שעסקה בזואולוגיה מדברית. נרשמתי לתוכנית. הצלחתי בה, ובסתיו נרשמתי ללימודי תואר שני באוניברסיטה. תוך כדי לימודי המאסטר, התחלתי גם להתעניין ביהדות.

"אהבתי את ישראל כל כך שנשארתי בה, והגשתי בקשה לקבלת אזרחות. אחרי שנתיים של לימודי יהדות, החלטתי להתגייר. כמה שנים אחר כך גמרתי את הדוקטורט שלי במיקרוביולוגיה. התחתנתי והתיישבתי בירושלים. אשתי היתה גרמניה לותראנית, אבל כמוני, גם היא התגיירה. פסיכולוג היה בוודאי מפרש את הגיור שלי כסובלימציה של רגשות אשמה, אבל אני מעדיף לחשוב עליו כעל הגשמת הייעוד היהודי שלי. אין לי מושג איך או למה, אבל הנה אנחנו כאן, משפחה יהודית שומרת מצוות. אנחנו מאושרים מאוד להיות יהודים.

"לפני שנה נודע לי שאבי אינו חש בטוב. אשתי חשבה שתהיה זו מצווה לבקר אותו ולהכיר לו את נכדיו. בהתחלה הסתייגתי מהרעיון לחזור לגרמניה, מדינה שממנה פחדתי. אך בסופו של דבר לקחתי שנת שבתון, ונסענו לדרמשטדט, לבקר את אבי.

"זו היתה תמונה שלא תישכח. הבנים שלי חבשו כיפה והציציות שלהם נראו לעין. הפיאות שלהם הציצו מאחורי האוזניים, והם דיברו עברית, כמובן.

כשאבי ראה את ילדיי בפעם הראשונה הוא הוכה בהלם, ובתחילה לא היה מסוגל לחבק אף אחד מהם.

"כשאבי ראה אותם בפעם הראשונה הוא הוכה בהלם, ובתחילה לא היה מסוגל לחבק אף אחד מהם. אחר כך הם התחילו לדבר, והוא נראה מרוצה מהאופן שבו הדברים הסתדרו.

"אבי זקן מאוד, מעל לגיל תשעים, ואני רציתי לדעת מה הוא עשה שזכה לחיים ארוכים כל כך, ולנכדים שכאלה. שאלתי אותו ישירות מה עשה שהביא לו מזל טוב שכזה.

"הסברתי לו שאנו, היהודים, מאמינים שיש השלכות לכל מעשינו, ושמעשינו נמדדים בקפדנות. הוא התבונן בי והרהר בשאלה.

"'אני לא יכול לחשוב על שום דבר יוצא דופן", הוא ענה, "אבל, פעם בפרנקפורט", הוא אמר, "כשאספנו את היהודים, היתה לי הזדמנות להציל את חייהם של שלושה ילדים יהודים שהסתתרו בבית יתומים קתולי. משום מה הם עוררו בי חמלה. תחינתם נגעה ללבי; הם נראו כה אבודים ואומללים שריחמתי עליהם, והנחתי להם להימלט. אני לא יודע מה קרה להם, אבל אני לא הרגתי אותם".

חשבתי על תשובתו, ואמרתי לו שלפי המסורת שלנו, יש הגיון בתשובתו.

לאחר זמן מה הוספתי, "אתה יודע, אבא, אילו היית מציל ארבעה ילדים, יתכן שהיו לך היום ארבעה נכדים".

*קטע זה מתפרסם ברשות, ולקוח מתוך
"Vintage Wein – the Collected Wit and Wisdom of Rabbi Berel Wein"
(אוסף מדברי החכמה של הרב ברל ויין), בהוצאת Shaar.