זהו. סופסוף אנחנו בכותרות. אנחנו מסוקרים, מצולמים ומרואיינים. כן, מוסקבה במונדיאל. אם עד היום שמענו תגובות תמהות על בחירת מקום המגורים, היום התגובות השתנו. אנשים כבר לא מבלבלים בין מוסקבה לאודסה, הם לא חושבים שנוסעים כאן בסוסים ובעגלות, ואפילו רואים שאין כאן שלג בקיץ.

תראו מה שכדור אחד קטן יכול לעשות למדינה גדולה...

אמנם אנחנו לא חובבי ספורט כדורגלאי. ולא אוהדי מסי וקבוצתו. מעולם לא צפינו במשחק כדורגל מתוך בחירה ובטח שלא הלכנו למגרש. אבל כנראה שגם אצלנו השתנו הכללים. והאווירה סוחפת. אלפי התיירים שפוקדים את מוסקבה בחודש האחרון מוסיפים גוון שוקק חיים לעיר היפה ממילא. בליל של שפות, צעיפים וכובעי סומבררו מתנשאים לגבהים.כל אלו גרמו לנו לצאת לרחובותיה של העיר. ההרגשה של היותנו "מקומיים" ודוברי השפה החמיאה לנו מאד. עזרנו לישראלים במטרו, בחנויות מזדמנות וכיוונו אותם לקידוש של בית הכנסת הגדול בשבת בבוקר.

במסגרת הטיולים הרגליים המשפחתיים הגענו לפארק גדול ורחב ידיים. "פארק גורקי". שלמות של טבע, תפרחת נדירה של צומח, אדריכלות יוצאת דופן, מזרקה מלאכותית, נהר טבעי וקשת רחבה של מבקרים המשלימים את הפארק.

לבעלי ולי יש משחק קבוע בגורקי. אנחנו יושבים על ספסל, הילדים רצים באופק, ואנחנו בעיננו "צדים" ישראלים, עוד לפני ששמענו אותם. תאמינו לי, זה משחק קל. כפכפי האצבע, משקפי השמש הכהות, ההליכה הבטוחה צועקים מרחוק על הישראליות שבנו. כיף לנו כל פעם מחדש להפתיע עוד זוג מטיילים כשאנחנו זורקים לעברם "שלום, תיהנו במוסקבה ותשמרו על עצמכם". למרות, שהם לא אמרו מילה. במונדיאל ישראלים רבים פוקדים את העיר שלנו. אני בטוחה שאם הייתי פוגשת אותם באקראי בארץ לפני כחצי שנה, הם היו מרימים גבה, ואומרים: "מוסקבה, לא מצאתם יעד אטרקטיבי יותר?". מה שכדור אחד יכול לעשות לישראלים, כבר אמרתי?

במרכז הפארק הקימה חברת "SAMSUNG" מתחם ענק, בו היא מציעה משחקים דיגיטאלים בטכנולוגיית חמש מימד. אם אתם רוצים לשחק, ולהרגיש שאתם ברכבת הרים/בקייאקים/על מגרש משחק הכדורגל את מוזמנים. כל מה שעליכם לעשות הוא להרשם (חינם), לעבור בתחנות השונות (חינם), לקבל חתימה שהשתתפתם בתחנה (חינם) ואם עברתם בכל התחנות (חינם) אז תקבלו בסוף שייק פירות (כשר) או גלידה (לא כשרה) (חינם).

השנה, התחנות הן ברוח המונדיאל, כמובן.

אחת התחנות צדה את עיני באופן מיוחד, ולא רק בגלל העובדה שהיא ממוקמת מחוץ למתחם, ליד כר הדשא שישבנו עליו. התחנה מדמה משחק כדורגל על המגרש. שני השחקנים שהמתינו בתור (חינם, ולמרות זאת, התורים בני שלוש עד ארבע דקות בלבד. ולא עוקפים) מרכיבים משקפיים מיוחדות, לובשים כפפות מאסיביות, אוזניות מגושמות ונעמדים בשני צידי המגרש. המשחק מתחיל. הצופה מן הצד לא רואה ולא שומע מאום. רק השחקנים נכנסים למן בועה משל עצמם. מתחילים להזיע, למרות שהם אינם רצים וכמעט לא זזים. הם משחקים בעיקר באמצעות הנעת הראש והעיניים ומידי פעם בועטים לגול. כשאי מהם מכניס "גול" ליריבו נשמעת צהלת נצחון. ויריבו מוריד את אגודליו מטה בסימן של הפסד. הם שקועים ודרוכים כאילו היו במשחק אמיתי ולהם צופים רבים. כשתם זמנם ועליהם להסיר את המשקפיים ניכר עליהם קושי רב. הם רוצים להמשיך לחיות בסרט...

הבן שלי היה מרותק למשחק הוירטואלי הזה. ואני הייתי מרותקת לדבר אחר. הסלוגן של SAMSUNG צד את עיני: #DOWHATYOUCANT - תעשה מה שאתה לא יכול! יש לציין כי האנשים שיחקו באופן וירטואלי באופן מושלם. יוצא מן הכלל. הם לגמרי גילו יכולות לעשות את מה שהם עושים ממילא.

אנחנו חיים בבועה וירטואלית במשך רוב שעות הערות שלנו. החברים ברשת תופסים לנו את היום הרבה יותר מבני הבית או קולגות בעבודה. אם כך, הסלוגן היה צריך להיות – תעשה מה שאתה כן יכול! שהרי יעידו הרשתות החברתיות כמה אנו מסוגלים לתקשר בצורה וירטואלית. מה שלא כן בצורה ישירה פנים מול פנים.

לפני כשנה השתתפתי בחתונה של תלמידה יקרה. לאחר החופה המרגשת התיישבתי בשלחן עגול בחברת בנות שהמשותף לנו היה מגורים בגולה וחברות בקבוצה משותפת בוואצאפ. זאת היתה הקבוצה הפעילה ביותר אצלי. הודעות, שאלות, תמונות, ותמיכה ללא הפסקה. אך סביב השלחן – היה שקט מוזר. שמונה נשים, אותה שכבת גיל, מגדלות ילדים, עובדות ושותקות. עסוקות בטלפון. רציתי לצעוק: "בנות, אנחנו עכשיו ביחד. פנים מול פנים. לאן נעלמו נושאי השיחה שלנו?" הרגשתי כמו בלון נפוח שהכניסו בו סיכה קטנה. הנה, החברות הוירטואלית לא אמיתית. לא עומדת במבחן המציאות.

חיפשתי את ההזדמנות הראשונה, וכשזו הגיעה כתבתי להן הודעה מכובדת בה הודיתי להן על החברות בקבוצה. על תמיכה, עצה ועזרה. אך היות שהקבוצות בוואצאפ מפריעות לי, אני פורשת מקבוצה זו, אך אשמח לשמור איתן על קשר בפרטי. בשבילי, זה היה בבחינת " DOWHATYOUCAN'T".

אך לא רק למחזיקי הטלפונים הניידים יש חברים ועולם וירטואליים. גם לבני בן הארבע וחצי יש. בשבת האחרונה שיחקנו שהוא הכבאי ואני "סתם אישה". הוא הינחה אותי, שאם פורצת שריפה חלילה, אתקשר אליו והוא יבוא. כמובן, שמייד חייגתי אליו (בטלפון וירטואלי. שהרי אני לא משתמשת בטלפון בשבת...) ואמרתי לו שהוא חייב לבוא מייד (הוא ישב בסלון ואני בחדר) כי פרצה שריפה ורק הוא יכול להציל את החדר. המתנתי מספר רגעים, וכשהוא לא בא שאלתי אותו איפה הוא, ומדוע הוא לא בא לטפל בשריפה. החמוד הזה, בצורה הכי טבעית אמר לי: "אמא, דרך הטלפון כבר כיביתי את השריפה"...

העבודה של הדור שלנו, היא לצאת מהבועה הדיגיטאלית. להתחיל לשחק במגרש האמיתי. לרוץ אחרי הדברים החשובים באמת, דווקא כשעומד שוער ומפריע לנו. לא לפספס גול טוב של אחר הצהריים עם הילדים (למרות שלקחתם עבודה מהמשרד הביתה/אתם עייפים/הם נודניקים/יש לכם קניות חשובות בעיר), שיחה איכותית ומשמעותית עם הבעל (למרות ששניכם עייפים), בלי ניידים ובלי לדבר על עבודה ועל חשבונות לתשלום, טיול שתמיד חלמתם עליו (ודחיתם כי אין זמן/כסף/מטפלת לילדים) ללמוד משו חדש ואפילו לטוס למונדיאל.

כן, כי הסלוגן שלקחתי מ SAMSUNG, DO WHAT YOU CANT במובן המילולי של הביטוי.

יצאתי למגרש, מחכה לכם שם!