צ'רלס קראוטהמר, שהלך לעולמו השבוע בגיל 68, נחשב כפרשן הפוליטי המשפיע ביותר באמריקה, עם טור שבועי שהתפרסם בכ- 400 עיתונים ברחבי העולם. לפני פחות משבועיים, פרסם קראוטהמר "מכתב פרידה" מטלטל, המתאר את הסרטן האגרסיבי בו חלה, ואשר מתפשט במהירות. "זהו גזר הדין האחרון", הוא כתב. "הקרב שלי נגמר".

במשך 30 שנה התבלט קראוטהמר משכמו ומעלה – הוא נלחם למען הצדק ונגד הצביעות והפגין עקביות אינטלקטואלית מתוחכמת, ללא קשר לעמדות פוליטיות או מקובלות חברתית. כפי שתיאר קראוטהמר, "החיפוש אחר האמת והרעיונות הנכונים באמצעות דיון כן וטיעונים נלהבים הוא משימה נאצלת".

לימוד הגמרא חידד את הכישורים האנליטיים שלו, שהפכו אותו למקור עוצמה אינטלקטואלי.

מגיל צעיר גדל קראוטהמר על ברכי מיומנויות הדיון והחשיבה הביקורתית. הוא למד בבית ספר דתי, שם למד ממקורות יהודיים מסורתיים במהלך היום, כמו גם עברית שוטפת. אביו, שהיה יהודי דתי, עודד אותו נמרצות ללמוד גמרא ובזמן שחבריו לכיתה היו בחוץ ושיחקו כדורסל אחרי שעות הלימודים, צ'רלס הצעיר ספג שעות רבות של לימודים נוספים בשעות אחר הצהריים. כתוצאה מכך, התחדדו כישוריו האנליטיים והפכו אותו למקור עוצמה אינטלקטואלי.

סקרנותו של קראוטהמר לא ידעה גבולות ואחרי שנה בבית הספר לתארים מתקדמים באוניברסיטת אוקספורד, הוא עבר לבית הספר לרפואה בהרווארד והפך לפסיכיאטר. לאחר מכן שילב שתי דיסציפלינות מנוגדות אלה – את המחקר המדעי והמדויק של הרפואה, יחד עם התחום הנרחב והיצירתי של הפילוסופיה – והפך לפרשן פוליטי שזכה בפרס פוליצר על יכולת הניתוח החדשה שלו, שהתייחסה לכל היבט של החיים האמריקנים המודרניים.

צלילה הרת גורל

החלק המדהים ביותר הוא שקראוטהמר השיג כל זאת כנכה המשותק מצווארו ומטה ורתוק לכיסא גלגלים.

בעודו בבית הספר לרפואה בהרווארד, קראוטהמר וחברו החסירו שיעורים באחד הימים כדי לשחק טניס. בדרך חזרה, הם עצרו בבריכת שחייה שהייתה בקמפוס כדי להצטנן לאחר הפעילות הגופנית המאומצת.

הייתה זו תאונה חריגה. קראוטהמר זינק מהמקפצה וראשו נחבט בתחתית הבריכה. למרות שראשו לא נפגע כלל, הוא נפל בדיוק בזווית כזו שעוצמת הפגיעה התרכזה בחוליות הצוואר שלו – וקטעה את חוט השדרה.

כאשר קראוטהמר שכב על קרקעית הבריכה, ללא יכולת לזוז ולשחות מעל המים, נתחוורו לו מיד ההשלכות הרפואיות: שיתוק תמידי מן הצוואר ומטה.

חברו, שחשב בתחילה כי מדובר בבדיחה, צלל פנימה והציל אותו.

בעוד האמבולנס מפנה את קראוטהמר לבית החולים, שני הספרים שנותרו לצד הבריכה היו אנטומיה של עמוד השדרה וחיי אנוש מאת אנדרה מאלרו.

בהיותו אדם לא אמוציונלי מטבעו, קראוטהמר ניתק את עצמו מהתקרית הזו והיא מעולם לא האפילה על הישגיו. הוא בילה את 14 החודשים הבאים בבית החולים, שוכב על גבו, בוהה כלפי מעלה בשולחן מיוחד עשוי זכוכית אקרילית, עליו הציבו האחיות את ספרי הרפואה שלו עם הפנים כלפי מטה כדי שיוכל לקרוא.

לקראוטהמר לא היו שמץ רחמים עצמיים או תלונות על גורלו.

קראוטהמר המשיך וסיים את לימודיו בין הראשונים בכיתתו, התחתן עם אשת חלומותיו, וביסס קריירה תקשורתית מצליחה. ולמרות הקשיים הרבים הכרוכים בלבוש, אכילה, רחצה, נהיגה וכתיבה, לא היו לקראוטהמר שמץ של רחמים עצמיים או תלונות. אוסף מאמריו, רב-המכר שלו בשם Things That Matter, לא הזכיר את נכותו ולו פעם אחת.

קראוטהמר זכה בפרס פוליצר בשנה הראשונה לפרסום הטור שלו. כיוון שהפרס לעולם אינו ניתן פעמיים לאותו אדם בקטגוריה מסוימת, הוא כתב בציניות: "אתה רוצה לזכות בו פעם אחת לפני שאתה מת. אז אם אתה יכול לזכות בו בשנה הראשונה שלך, אתה משוחרר מהחרדה שלא תזכה בשנים הבאות. כמו כן, אתה יודע מה תהיה השורה הראשונה בהספד שלך. אלה שני היתרונות המרכזיים".

הזכייה בפרס פוליצר גם נתנה לקראוטהמר הזדמנות "לגמול" לאביו על כך שהשקיע כל כך הרבה בעתידו. במפגש האחרון ביניהם, הציג קראוטהמר לאביו את פרס פוליצר שבו זכה.

הגנה על מדינת ישראל

קראוטהמר החל את הקריירה שלו בוושיגנטון הבירה ככותב נאומים עבור המועמד הדמוקרטי לסגן הנשיאות, וולטר מונדייל. לאחר מכן הוא עבר צדדים והפך לשמרן, וכתב רבות עבור דה ניו ריפבליק, טיים מגזין, הוושינגטון פוסט, PBS ופוקס ניוז.

באמצעות כתיבתו, השפיע קראוטהמר על מדיניות הממשלה. בשנות ה- 80, אומץ מאמרו "דוקטרינת רייגן" על-ידי נשיא ארה"ב כ... דוקטרינת רייגן.

קראוטהמר היה תומך נלהב בישראל וצידד בעקביות ובהתמדה בצדקת המטרה היהודית – חשיפת האמת על עזה, הצבעה על המנהיגות הפלסטינית כמכשול העיקרי לשלום, והתייחסות לעסקה עם איראן מ- 2015 בתור "ההסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה הדיפלומטית של ארה"ב".

קראוטהמר קונן על הצביעות הרווחת והמוסר הכפול בכל הקשור לישראל:

מדוע נדרש מישראל סטנדרט התנהגות שאינו רק גבוה יותר משל שכנותיה, איננו רק זהה לזה של המערב, אלא למעשה גבוה הרבה יותר מכל מדינה מערבית בנסיבות דומות? מדוע המוסר הכפול?

כשעמים אחרים סובלים – וייטנאמים, אלג'יריאנים, פלשתינאים, המאקי בצרפת – לרוב מוענקת להם תקופת חסד, במהלכה הם נשפטים לפי סטנדרט נמוך יותר. הקורבנות, בצדק או שלא בצדק (לדעתי, שלא בצדק), זוכים למעין "פינוק" מוסרי. הם זוכים לסוג של הצדקה מוסרית. אנו מתבקשים להבין את גילויי האכזריות של הקורבנות לשעבר בטענה שהם עצמם סבלו מאוד...

כשמדובר ביהודים, סוג זה של חשיבה מתהפך: סבלם של היהודים אינו מזכה אותם במרחב תמרון נוסף בניסיון למנוע את הישנות הטרגדיה שלהם, ההיפך הוא הנכון. סבלם מחייב אותם - היחידים מכל סובלי העולם הזוכים ליחס זה – להתכופף לאחור בהתמודדות עם אויביהם...

הטענה כי מדינה זו, המורכבת מעם שהיה קורבן לפשע החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית, ולכן, יותר מכל מדינה אחרת בכדור הארץ, עליה להיות בעלת מחויבות מיוחדת להפגין עדינות כלפי אלה המוכנים להמיט עליה אסון לאומי נוסף – שגויה מיסודה.

חיים יהודיים

קראוטהמר כינה את לימוד התורה "מסורת נפלאה, אינטנסיבית ועשירה", והושפע ממשנתו של הרמב"ם. "זכיתי לחינוך יהודי מעמיק. אני יודע מה פירוש הדבר להיות יהודי", אמר. "יש הבדל בין להיות יהודי להלכה בלבד, או להיות יהודי מבחינה רגשית, עם יסודות עמוקים הנטועים בלימודי תורה".

בנושאים של אמונה, קראוטהמר אהב לציין שהמוחות הדגולים ביותר בהיסטוריה – כולל תומס אקווינס, אוגוסטין, ניוטון והאבות המייסדים של ארה"ב – האמינו בקיומה של האלוהות. הוא נהג לצטט כיצד סר אייזיק ניוטון השווה בין היכולת האנושית להבין את מסתריו הפלאיים של היקום לבין חילזון בחוף הים, המנסה לפענח את זמני הגאות בעזרת הפיזיקה.

"לאיינשטיין הייתה תחושה של המסתורין הפנטסטי המסתתר מאחורי הסדר והיופי בטבע", אמר קראוטהמר. "הוא היה נפעם לנוכח האלגנטיות של הטבע. יכולתו ליצוק את המסתורין האולטימטיבי של המדע לתוך נוסחה אחת, E=MC2, מעידה על סוג של הרמוניה ביקום שאינה יכולה להיות מקרית".

קראוטהמר מחה נגד אתיאיזם, כמפר כל עקרון של ההיגיון הרציונלי.

לקראוטהמר היו יחסים מורכבים עם אלוקים, מסוג "יגעתי ולא מצאתי". ועם זאת, הוא מחה כנגד אלה הדוחים את קיומו של אלוקים: "מכל התיאולוגיות או האנטי-תיאולוגיות, אני סבור שאתיאיזם הוא האפשרות הכי פחות סבירה", אמר. "לא מדובר רק באי הרציונליות שבעניין, אלא בקור, בהיעדר הנשמה של האתיאיזם – זה מה שמדהים אותי. [האתיאיזם] מפר כל עיקרון של ההיגיון שלנו... בסוף תמיד חוזרים לשאלת ה'מקור' [של היקום]".

קראוטהמר התייחס לכותל המערבי בתור "המקום המקודש ביותר עלי אדמות... נקודת המפגש בין השמיימי לבין האנושי". בהיותו משקיף מעל הר הצופים בירושלים, אמר, "כשאתה מביט במדבר יהודה, אתה יכול... להרגיש את הרוחניות, את החיבור עם הנשגב שהתרחש באותם מקומות".

דוגמה ומופת לאומץ

בדרך האופיינית לו, התייחס קראוטהמר למותו בניתוק רגשי ומתוך קבלה מוחלטת וחסרת רתיעה. ב"מכתב הפרידה" שלו מלא-החן, כתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "אני עוזב את החיים האלה ללא חרטות. היו אלה חיים נפלאים – מלאים ושלמים".

צ'רלס קראוטהמר הוא דוגמה ומופת לאומץ – הוא התמודד עם אתגר בלתי נתפס ונותר נטול מרירות לחלוטין. אין זה משנה אם אנו מסכימים עם דעותיו או לא, אנו חייבים לקראוטהמר את תודתנו על כך שנלחם למען האמת בעידן בו תומכיה נמצאים בסכנת הכחדה. "אתם בוגדים בחיים אם אינכם אומרים את מה שאתם חושבים, בכנות ובבוטות", אמר.

קראוטהמר היה יהודי גאה שזכה להערצה רבה על יושרו, חכמתו, החן שלו, האומץ שלו, התחכום, הכבוד, הכנות והאמירה הבלתי מתנצלת של האמת. צ'רלס, חסרונך יורגש עד מאוד.

צפו בצ'רלס קראוטהמר מדבר על חינוכו היהודי, התלמוד, ציונות ואמונה: