הלוואי שהיו עוסקים במחדל הזה כמו שעסקו בצוללות. הלוואי שזה לא היה כל כך טריוויאלי, כל כך צפוי, עד שזה אפילו לא הופך לכותרת ראשית. השב"כ ויחידת דובדבן עצרו השבוע את איסלאם יוסף אבו־חמיד, שהרג את לוחם דובדבן רונן לוברסקי. ומה מתברר? בהודעה הרשמית של מערכת הביטחון סופר כי ארבעה מאחיו מרצים מאסרי עולם בגלל פיגועים רצחניים, ביניהם הפיגוע בסי־פוד מרקט בתל־אביב ב־2002 ,ורצח רכז השב"כ נועם כהן ב־1994 .

האח הגדול, נאסר, הוא אחד ממייסדי גדודי חללי אל־אקצה. אבו־חמיד עצמו כבר ריצה חמש שנות מאסר בכלא הישראלי בגלל מעורבות בפיגועי ירי מטעם חמאס, בין השנים 2004־2009 .כלומר, מערכת הביטחון ומערכת המשפט השקיעו בעבר רבות בלכידתו ובשפיטתו. הוא כבר היה בידינו. הוא .לא שינה את דרכיו בכלא, אלא פשוט השתחרר כדי להמשיך את מה שטרם הספיק. את התסכול.

והזעם הביע השבוע אחיו של רונן ז"ל, אריק. מצד אחד הוא הודה מאוד ללוחמים שלכדו את הרוצח של אחיו, אבל אמר שעצוב לו כשהוא יודע כמה נעים ונחמד יהיה לו בכלא הישראלי. הוא אמר מה שכמעט כל קרוביהם של נפגעי הטרור אומרים לאחרונה, באופן חזק וברור:

המשפחה מצפה לצעדי ענישה דרסטיים יותר, כבר לא עבורה, אלא עבור משפחות השכול הבאות, חלילה.

זוהי הפעם הראשונה מאז השואה שבה אוסטריה לוקחת כך אחריות. ידענו לזעום על הפולנים וליצור משבר גדול כשהם ניסו לטשטש את אחריותם לשואה בחוק חדש. צריך לדעת גם להודות ולפרסם התנהגות הפוכה. קנצלר אוסטריה, סבסטיאן קורץ, ביקר השבוע בישראל. זה התחיל עוד לפני בואו, כשהודיע באופן חסר תקדים במסיבת עיתונאים שיסגור שבעה מסגדים ויגרש 60 אנשי דת מוסלמים קיצונים מאוסטריה.

עוד בנושא חברה ותרבות

כאן, בישראל, הוא הלך לכותל המערבי, בניגוד לעמדת האיחוד האירופי. טוב שזה הופך לדבר טבעי שמנהיגים עושים פה, אחרי הביקור ביד ושם. הם לא צריכים לראות רק את היקפי ההשמדה והזוועה.

קורץ התפלל, כתב מילים יפות ולא מובנות מאליהן בספר האורחים ("זה כבוד לבקר בכותל המערבי, מקום של קדושה ושלווה, מקום בעל חשיבות נצחית עבור כל העם היהודי") ואז התפנה להרבה צילומי סלפי עם ילדי ירושלים. למחרת, בכנס של ארגון ה־AJC ,הגיע הנאום ההיסטורי. קורץ, מנהיג המדינה הדמוקרטית הצעיר בעולם, בן 31 ,הרכיב קואליציה עם מפלגת החירות הלאומנית שישראל נמנעת כעת מקשר רשמי איתה.

אבל שימו לב למה שאמר: "הפעם הראשונה שבה היה לי הכבוד לדבר עם ניצולי שואה, הייתה כשהייתי בתיכון.

אני זוכר את המפגש הזה היטב. זה היה כואב וקשה אבל חיוני. הדור שלי הוא האחרון שיכול לנהל שיחות כאלה, ואנו חייבים להקשיב. הבנתי אז שאנחנו אחראים לא רק למה שאנחנו עושים, אלא למה שאנחנו לא עושים. וכמנהיג אוסטריה, עליי להודות שהיו באוסטריה אנשים רבים שלא עשו דבר. הרבה יותר מדי אוסטרים תמכו בזוועה הזו. חלקם היו פושעים נאצים של ממש. אוסטריה נהגה לראות בעצמה קורבן של הנאצים, וזה בהחלט נכון, אבל לא כולם היו קורבנות. רבים צפו והשתתפו בזוועה כששכניהם נבזזו, נזרקו מבתיהם, נרצחו. לזכור פירושו להודות באמת. אוסטרים רבים תמכו במערכת שרצחה יותר משישה מיליון יהודים, ובהם יותר ־מ60 אלף אוסטרים.

גבירותיי ורבותיי, לקח לאוסטריה זמן רב להיות כן עם העבר שלה, להבין שהיא לא רק קורבן אלא גם עבריין. הפנינו את מבטנו הצידה במשך זמן רב מדי, דאגנו למלא את האחריות ההיסטורית מאוחר מדי. עלינו לשאת בנטל כבד מאוד כעת".

אחרי מחיאות הכפיים הסוערות למילים הכנות, קורץ החל לפרט: חקיקה, חינוך, הנצחה, מלחמה תמידית באנטישמיות ועוד צעדים חשובים. הוא היה יכול לסיים כאן, אבל המשיך והשמיע קול צלול שעוד מנהיגים השמיעו לאחרונה: "זה לא מספיק. האחריות שלנו לא נגמרת בגבולותינו. יש לנו אחריות גם למדינת ישראל. לראשונה אנו מתחייבים לתמוך תמיד במדינת היהודים. נתמוך בישראל בכל פעם שהיא תרגיש מאוימת. השכנים שלנו הם ליכטנשטיין ושווייץ, השכנים שלכם קצת אחרים...

"זוהי חובתנו. זה האינטרס הלאומי שלנו. לא בגלל פוליטיקה וכלכלה, אלא כחלק מחובה מוסרית, מאנושיות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד ולו קרב אחד. אוסטריה תדאג להבהיר לכל שותפיה במזרח התיכון: אתם כאן כדי להישאר".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".