הוא לא נחשב כריזמטי, והוא נראה נבוך כמו בנאום בר־המצווה שלו. מסביבו היו נואמים הרבה יותר דרמטיים, מבנימין נתניהו ועד הכמרים שהפכו לכוכבי רשת. ובכל זאת, הנאום של ג'ארד קושנר היה לדעתי משמעותי מאוד ולא זכה למספיק תשומת לב. בטקס ההיסטורי שנערך השבוע בירושלים פתח היועץ והחתן של טראמפ את דבריו בשורת תודות, שכללה גם את המשפט, "תודה לך, איוונקה, על עבודתך הנפלאה כדי לעזור לאנשים רבים בעולם, כולל לי. אני אוהב אותך". לאחר מכן הגיע נאום "אני מאמין" נכון ומפוכח: "ישראל הניבה הישגים והפכה את העולם למקום יותר בריא, בטוח ומשגשג. אלה הברכות שאנו מקווים שישראל תוכל יום אחד לחלוק עם שכנותיה", אמר. אנחנו כידוע נשמח לחלוק את הברכות האלה עם שכנינו, אבל ממש באותה שעה צעירים עזתים המשיכו בפעילות טרור לאורך הגדר. גם על זה הוא דיבר: "כפי שראינו מהמחאה, ואפילו היום, אלו שמעוררים אלימות הם חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון" . כמה לא מובן לדבר כך על הצד שהוא הבעיה מול הצד שהוא הפתרון, אחרי שמונה שנות ממשל אובמה. על האמיתות הקודמות ביחס לישראל ולפלסטינים, שנחשבו לקדושות בבית הלבן, הוא אמר: "ראינו יותר מדי כאב, צער והזדמנויות מבוזבזות. הגיע הזמן לנסות משהו טוב יותר... ישראל בת שבעים, ואנו עוברים לדף חדש, של ריאליזם וחוסר פחד לעמוד לצד בעלות בריתנו, למען מה שטוב, מה שנכון ומה שאמתי. כשיהיה שלום במקום הזה נביט אחורה ליום הזה ונזכור שהמסע לשלום התחיל באמריקה חזקה שמכירה באמת".

ומה המקור לאמיתות הפשוטות האלה, אפילו הפשטניות? ההסבר הגיע בסוף הנאום: "אני עומד כאן היום כאמריקאי גאה ונכד לניצולי שואה. במלחמת העולם השנייה, סבי וסבתי המנוחים ריי וג'וזף קושנר ברחו מביתם ליערות בלרוס כדי להימלט מרדיפות הנאצים. איכשהו הם הצליחו להימנע מהזוועות ולשרוד. לאחר המלחמה הם בנו חיים חדשים באמריקה. במשרד שלי בבית הלבן אני שומר תמונה שלהם על שולחני, כדי להזכיר לי כמה זה מסוכן כשאומות נכשלות בהבדלה בין טוב לבין רע". אחרי מחיאות הכפיים הסוערות, הוסיף המנחה, השגריר דיוויד פרידמן, הערה ספונטנית משלו: "ג'ארד דיבר על סבו וסבתו ששרדו את השואה. עבור ניצולי השואה שאתנו פה היום, ועבור אלה שצופים בנו כעת, שחשבו שהיום הזה לעולם לא יגיע: לעולם לא נוכל לרפא את סיוטי הלילה של העבר, אבל אנחנו כן מקווים שהיום הזה מביא לכם מידה מסוימת של נחמה".

זו הייתה שנה של קמפיין #MeToo ושל הזעקה לא להיות Toy .מה הקשר בין הנושא הזה לבין שבועות, חג מתן תורה, החג שנוהגים לקרוא בו את מגילת רות? בספר החדש "רות — מניכור למלוכה" שכתבה ד"ר יעל ציגלר, מצאתי קריאת כיוון: לדבריה, המגילה קוראת ליחס אנושי ומכובד בין גברים לנשים. האישה אינה מושפלת, אבל גם הגבר אינו "סטופד בוי", כי המטרה היא לא שאחד המינים ינצח את רעהו. גיבור המגילה בעז מחנך את הקוראים לראות את צלם אלוקים ברות, בחברה שבה השעבוד והתקיפה של נשים היו שכיחים. המגילה מגדירה את בעז "אִ ישׁ  גִּ בּ וֹ ר  חַ יִ ל", למרות שהוא לא יצא לשום מלחמה. הפרשנים מסבירים כי הוא איש חיל במלחמת החיים - הוא הפגין כלפי רות איפוק, עדינות, אנושיות ומוסר. כשהוא מגיע לשדה ורואה אותה, הוא בעצם הראשון שמבחין בה באמת. נשות העיר מתעלמות ממנה, הקוצרים הצעירים מציקים לה, והיא מסתובבת בעולם בודדה, רואה ואינה נראית. אבל בעז מציע לה מזון, כבוד, הכרה ויחס, ובאותם ימים זוהי ממש מרידה במוסכמות התקופה. בהמשך הוא אומר: "הֲ לוֹ א  צִ וִּ יתִ י   אֶ ת   הַ נְּ עָ רִ ים  לְ בִ לְ תִּ י   נָ גְ עֵ ך ". שוב ושוב הוא מונע ממנה הערות והטרדות ונמנע מלנצל את חולשתה ומצוקתה. להפך, בעולם של אלימות וכאוס, בעז משרה חסד ושלווה ומוכיח שאפשר אחרת. שניהם מצליחים למרוד בנורמות המקובלות ולהקים בית אלטרנטיבי שמבוסס על קדושה ורגישות. וכך כותבת ציגלר: "כולי תפילה שהבנה של מגילת רות הנפלאה ושל דמויות המופת המופיעות בה, תיצור דחף חיובי, במיוחד בשלב פריחה חיוני זה של החברה הישראלית". הלוואי. מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".