מתי בפעם האחרונה התאבלתי על תלמידי רבי עקיבא שנפטרו?

אולי בגן יהודית, כשהייתי בת חמש, היה לי עצוב לשמוע על כמות אדירה של אנשים צדיקים שנפטרו. בעיניים גדולות של ילדה קטנה הפחד גבר על האבל.

השנה, כשאני רחוקה מאד מגן יהודית, בגיל ובמרחק הגיאוגרפי, התאבלתי לראשונה על מות תלמידי רבי עקיבא.

בשיעורי פדגוגיה בסמינר להוראה, המורה החדירה בנו את החובה לתת דוגמאות לילדים מעולמם הפרטי. להנגיש מושגים מופשטים בכפית של זהב לפיהם הקט. רק כך, היא אמרה, הם יבינו את הרעיון הכללי.

בורא עולם, מסתבר, יודע פדגוגיה. לצערי, הוא דאג לתת לי דוגמא עכשווית, עדכנית וארצישראלית – למקרה שהתרחקתי מדי מהחברה הישראלית מכורח שליחותי במוסקבה.

ביום חמישי, העשרים וששה באפריל התאבלתי על תלמידי רבי עקיבא שהלכו לעולמם בפרק הזמן של ימי ספירת העומר.

ביום חמישי, העשרים וששה באפריל התאבלתי על עשרת עתודים למכינת "בני ציון" שהלכו לעולמם בפרק זמן קצר. אחרי פרק זמן של חיים קצרים מידי. לפני פרק זמן של חיים שלמים. של רצון להנהיג, לשרת ולתרום לחברה. לפני חיים שיש בהם משמעות, אחרי תקופה קצרה שבסופה בורא עולם החליט לקטוף את הפרחים היפים ביותר – לגינתו שלו.

לא רק אני התאבלתי. יחד עם סטודנטיות מוסקבאיות יהודיות למדנו פרקים מחייהם של הצעירים. כי הן כמוני, את תלמידי רבי עקיבא הכירו רק משיעורי היהדות בתקופה הזאת. אבל את עשר הנשמות הטהורות שיצאו לטיול גיבוש תמים – הן יכלו להרגיש, לראות, להתחבר ולבכות.

עשרה צעירים עתודים, שחרטו על דגלם את חזון המכינה של פי ויקיפדיה הוא: "גיבוש זהות יהודית-ישראלית-ציונית, חינוך לערכי המחויבות, מסירות, המעורבות והאכפתיות, והכנה מנטאלית ופיזית לקראת הגיוס לצה"ל ורצון להשפיע רבות מתוכו" שלמו על חזון זה בחייהם.

נזכור אותם בחייהם ובמותם. נלמד עליהם ומהם. יהיו דמעותינו לעילוי נשמתם.

אגם לוי – בת 18 ממושב חירות. תמיד חיזקה את הסובבים אותה ואמרה להם: "אתם יכולים, אתם טובים".

אילן בר שלום – בת 18 מראשון לציון. "אילן, כשמך היית – תמירה ושורשית כעץ השדה, בלטת בתכונותיך וברגשותיך ותמיד הפגנת רצינות והתמדה בלימודים ובפעילות התנדבותית". אילן אילן, במה אברכך?! רק אחזק את משפחתך. שולחים לכם מקהילתנו ממוסקבה חיבוק חם ותומך.

שני שמיר משוהם במרכז הארץ. הוריה הביעו את חששם ממזג האויר ובהודעתה האחרונה היא כתבה להם: "אני חיה!" – שני, כעת את חיה את חיי האמת. אנחנו – בעולם השקר. היטבת לכתוב. את חיה. לנו קשה.

צור אלפי – עזר לחבריו ולחברותיו בנחל מעל המים הגועשים, והעלה אותם למעלה בזה אחר זה, ובכך הציל את חייהם. איזו גבורה! "ואהבת לרעך כמוך" במובן הכי אמיץ והכי כואב של המילים. מי מאתנו יכול להעיד על עצמו שכך היה נוהג?

מעיין ברהום מירושלים. מחנך הכיתה ש לה ספד ואמר :" מעין ניחנה ברגישות גדולה ויכולת לראות בנפשו של האחר, דבר שהתבטא גם בכישרון המשחק המופלא שלה, ואהבתה לספרות".

רומי כהן מהישוב מ אור. חברת המשפחה ס פדה ואמרה: " תמיד חשבה על האחרים, רצתה לתרום ובעלת רגישות חברתית מאוד גבוהה" – חשבה על אחרים. קיימה בגופה את פסוקו של ר' עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך". אך לא נתת לנו הזדמנויות נוספות לאהוב אותך, רומי.

 

עדי רענן ממכמורת. המחנכת שלה מספרת על נערה יצירתית, מצטיינת וחברותית מאד שהמשיכה ושמרה על קשר עם חבריה לשכבה וגם איתה.

עדי, גם לך היו חשובים החברים וההווי. גם את נקטפת בזמן שאנו מצווים ב"ואהבת לרעך כמוך".

אלה אור מירושלים. מורותיה מספרות על ילדה עם חלומות גדו לים. אלה – חלומותיך יתגשמו על ידנו. במותך ציווית לנו את החיים. נפעל מכאן. נשתדל לא לאכזב.

יעל סדן, גם היא מירושלים. חבר בששת השנים האחרונות, אסף, מודה על הזכות שנתנה לו לחיות במחיצתה שנים רבות. האם לאחרונה הודינו לבן הזוג/לשותפה לדירה/לקולגה/להורים על הזכות שלנו לחיות במחיצתם? אסף, תודה שלימדת אותנו שיעור ב"ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מצטערים שמחיר השיעור עבורך/עבורנו יקר כל כך.

גלי בללי מגבעתיים היא הפרח העשירי בזר. חברתה סופדת ובוכה לה: " היא רצתה להוביל ולהנהיג, הכי אופטימית ומצחיקה שיש". נשתדל לקחת מגלי את תכונותיה האופטימיות. כי גם בלי להכירה אישית, אני בטוחה שזהו רצונה.

בסיום יחידת הלימוד המשותף, כשכבר יבשו עיננו מדמעות. בסיום הדלקת עשרה נרות ובתפילה ש"תן רק גשם בעתו ובאביב פזר לנו פרחים" - כתבנו מכתבי חיזוק ותמיכה למשפחותיהם של הנספים. שידעו, שמכל העולם בהם תומכים.

שידעו, שילדיהם בלבותינו חקוקים.

"ואהבת לרעך כמוך", סיכמנו?