בערב בו חגגה מדינת ישראל את שנת ה- 70 להקמתה, נטלי פורטמן, הכוכבת ההוליוודית ילידת ישראל, בחרה להכריז בפומבי על סירובה לקבל את אחד הפרסים היוקרתיים ביותר שישראל מעניקה מדי שנה ל"איש מקצוע רב הישגים ובעל מוניטין בכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויכול להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי ברחבי העולם".

בנובמבר האחרון נבחרה נטלי פורטמן לקבל את פרס בראשית בטקס מרגש שנקבע לחודש יוני. הפרס – שזכה לכינוי 'פרס נובל של ישראל', ממומן על-ידי מיכאיל פרידמן ואנשי עסקים עשירים נוספים ממוצא יהודי-רוסי, בשותפות עם משרד ראש הממשלה של ישראל והסוכנות היהודית. הפרס מעניק לזוכה סכום של מיליון דולר – שהועלה השנה לסכום של 2 מיליון דולר – שאותו יכול הזוכה לתרום לצדקה על פי בחירתו.

באופן מפתיע הודיעה פורטמן לוועדה במועד מאוחר זה, כי בעקבות האירועים האחרונים היא "נאלצת לשקול מחדש" וכי איננה מוכנה יותר להגיע לישראל כדי לקבל פרס מידי ארץ מולדתה ובני עמה. מבלי לפרט, היא הבהירה שלא תוכל "במצפון נקי" להתקדם עם קבלת הפרס. בכירים מאמינים שהחלטה לבטל נובעת מתגובת ישראל לתקרית האחרונה שאירעה מוקדם יותר החודש, במהלכה נורו מפגינים ערבים שהפגינו בגבול רצועת עזה. הצעד שלה זכה לשבח מצד ארגון ה- BDS.

 מירי רגב, שרת התרבות והספורט של ישראל, הוקיעה את ההחלטה של נטלי פורטמן על הסירוב לקבל פרס מארץ הולדתה - ישראל - בגלל פוליטיקה. "הצטערתי לשמוע, שנטלי פורטמן נפלה כפרי בשל לידיהם של תומכי ה- BDS", הצהירה, בהתייחסה לקשר בין החלטת השחקנית לבטל, לבין פעילות ארגון ה- BDS נגד ישראל. "נטלי, שחקנית יהודייה, שנולדה בישראל, מצטרפת למי שמתייחס לסיפור ההצלחה והפלא של תקומת ישראל כ'סיפור על חושך וחושך'".

השרה רגב התייחסה לסרט העלילתי משנת 2015, סיפור על אהבה וחושך, עיבוד לרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, שצולם בירושלים. ייתכן שדבריו של אנקלה ו. סובה, מתאימים יותר לתיאור המצב: "הכרת תודה מגיעה בגוונים שונים, אולם כפיות טובה היא תמיד בשחור".

פרס משמעותי שנועד להיות א-פוליטי בעיקרו, הפך כעת לכל כך טעון פוליטית, שמנהיגי ארגון ה- BDS מפרסמים בצהלה את סירובה של פורטמן ומתייחסים אליו כאל אינדיקציה לזעמו של העולם על האופן שבו מטפלת ישראל במחבלים שכל כוונתם היא להרוס ולפגוע בישראל, מחבלים שחודרים דרך גדר ההפרדה כדי להוציא לפועל את תוכניותיהם המרושעות.

פורטמן הבהירה את דבריה ביום שישי באומרה, "החלטתי שלא להשתתף בטקס פרס בראשית התפרשה על-ידי אחרים בצורה שגויה. אדבר בשם עצמי. בחרתי שלא להשתתף כיוון שלא רציתי להצטייר כתומכת בבנימין נתניהו, שעמד לנאום בטקס. באותה נשימה, אציין שאיני חלק מתנועת ה- BDS ואיני תומכת בה".

אולם, הנזק כבר נעשה. PACBI, הזרוע האקדמית והתרבותית של ארגון ה- BDS, פרסמה הצהרה שבה שבחה את הצעד של פורטמן: "לאחר עשור של הפרות שערורייתיות של זכויות אדם של הפלשתינאים, הטבח האחרון של ישראל במפגינים שוחרי שלום בעזה היה צעד כה רעיל, שאפילו דמויות ישראליות-אמריקאיות ידועות, כמו נטלי פורטמן, מסרבות כעת לטייח בגסות או תחת מסווה אמנותי, את פשעי ישראל ומדיניות האפרטהייד שלה".

 

איש אינו דורש ממנה הסכמה מוחלטת עם המדיניות של ישראל; היא רשאית להרגיש שישראל אינה מושלמת.

 נטלי פורטמן, שנבחרה לזכות בכבוד גדול כמייצגת ערכים יהודיים, לא הביאה על עצמה דבר מלבד בושה במעשים אלה. איש אינו דורש ממנה הסכמה מוחלטת עם המדיניות של ישראל; היא רשאית להרגיש שישראל איננה מושלמת. אולם זו אינה סיבה לקבל החלטה שמחזקת את ידיהם של אויבי ישראל ומתפרשת על-ידי רבים כצורה של נטישת מדינתה. היא יכולה הייתה לשמש דוגמה לרוח האמיתית של הפרס, אם הייתה מפנימה את מוסר ההשכל של סיפור רב-עוצמה שסופר על אחד הזוכים הקודמים.

אחד הזוכים בפרס בראשית היה יצחק פרלמן, הכנר הנודע. הוא סיפר סיפור מדהים לגבי קונצרט שהופיע בו, כדי לתאר כיצד הגיב למצב של חוסר שלמות. היה זה בלילה של ה- 18 בנובמבר, 1995, כשפרלמן עלה על הבמה כדי להופיע בקונצרט באייברי פישר הול במרכז לינקולן בניו יורק.

הקהל ישב בשקט, כאשר פרלמן, שחלה במחלת הפוליו בילדותו, הלך באיטיות על הבמה עם קביים וברזלים תומכים על רגליו.

במהלך קונצרט זה, משהו השתבש. בדיוק כשסיים את התיבות הראשונות, אחד ממיתרי כינורו פקע. אפשר היה לשמוע אותו נקרע. לא היה שום ספק מה עליו לעשות. אנשים חשבו שהוא יצטרך לקום, להדק את האבזמים ברגליו, לקחת את הקביים ולרדת מהבמה בצליעה – כדי למצוא כינור אחר או למצוא מיתר אחר לכינור הנוכחי.

אולם, זה לא מה שהוא עשה. במקום זאת, הוא חיכה רגע, עצם את עיניו ואז אותת למנצח להתחיל שוב. התזמורת החלה לנגן והוא ניגן מהמקום בו הפסיק. הוא ניגן עם תשוקה, עוצמה וטוהר, כפי שלא שמעו מעולם.

בלתי אפשרי לנגן יצירה סימפונית עם שלושה מיתרים בלבד. אולם באותו ערב, יצחק פרלמן סירב להכיר בכך. אפשר היה לראות כיצד הוא מסתגל, משנה, מלחין מחדש את היצירה בראשו. בנקודה מסוימת, נשמע היה כאילו הוא מכוונן מחדש את המיתרים, כדי להוציא מהם צלילים חדשים שלא הושמעו מעולם.

כשהוא סיים, השתרר בחדר שקט של תדהמה. ואז, אנשים קמו על רגליהם ופצחו במחיאות כפיים סוערות. הקהל כולו עמד על רגליו, צועק ומריע, כשכל אדם בקהל עושה כל שביכולתו כדי להביע את הערכתו ליצירתו של פרלמן.

הוא חייך, מחה את הזיעה מעל מצחו, הרים את הקשת שלו כדי להשתיק את כולם ואז אמר – לא בהתרברבות, אלא בטון שקט, מהורהר ומכובד – "אתם יודעים, לפעמים זוהי משימתו של האמן, למצוא כמה מוסיקה הוא עדיין יכול ליצור עם מה שנותר לו".

יצחק פרלמן התמודד עם חוסר שלמות בצורה מופלאה. זהו מסר רב-עוצמה עבור כולנו. נטלי פורטמן ראתה לפתע את מה שהיא תפסה – בטעות, אם יורשה לי לומר – כחוסר שלמות בארץ הולדתה, והיא בחרה להגיב באופן מזלזל ופוגע למחווה נדיבה ויפה.

סירובה של נטלי פורטמן לקבל את פרס בראשית מבהיר ללא צל של ספק שהיא מעולם לא הייתה ראויה לקבלו מלכתחילה.