בה' באייר תש"ח, היום שבו בן גוריון הכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בקיבוץ משואות יצחק שבגוש עציון לא יצאו לרקוד ברחובות. יום קודם לכן, בד' באייר, נפל כפר עציון ו-157 מלוחמיו נהרגו (כך שלמעשה, יום הזיכרון שלהם הוא התאריך שלימים נקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל). באותו יום היסטורי ושמח, ה' באייר, נעשו בקיבוץ ההכנות האחרונות לקראת הסכם הכניעה עם הירדנים.

יום העצמאות השבעים של ישראל הוא גם יום השנה השבעים לנפילת גוש עציון. את הסיפור ההירואי של משואות יצחק ויישובי גוש עציון אני מכיר לא מספרי ההיסטוריה, אלא מסיפורי המשפחה שלי. סבא שלי, אהרון מאיר ז"ל, ואחיו עקיבא יבדל"א, היו במשך תשעה חודשים בשבי הירדני. אחותם יהודית, שנפלה אף היא בשבי, חגגה לאחרונה יום הולדת תשעים. במסיבה המשפחתית שערכנו לה שמענו מה קרה אז בגוש עציון, ממש השבוע לפני שבעים שנה:

"ביום הכרזת המדינה, למחרת נפילת כפר עציון, ההורים שלנו בחיפה, כמו כל תושבי הארץ, עדיין לא ידעו מה עלה בגורלנו ובגורל שאר קיבוצי הגוש. לימים סיפרה לנו אמא שבאותו יום קשה היא שמה לב מרחוק שחברים וקרובי משפחה עוברים לצד השני של המדרכה ונמנעים להיתקל בה משום שהיו בטוחים שנהרגנו.

באותו יום היא לא הניחה לאבא לצאת החוצה לבדו, כי חששה שיקרה לו משהו. הם היו במתח עצום. ביום האחרון לקרבות ניגשה אליי חברתי שרה, שהייתה בקשר עם מפקד הגזרה וידעה טוב יותר ממני על העומד לקרות, ואמרה לי 'תהיי חזקה, תכף אחיך יגיע לומר לך שלום'".

יהודית לא הבינה בתחילה על מה היא מדברת, אבל אז התפרסם בקיבוץ שבמפקדה דנו בהסכם הכניעה עם הירדנים והוחלט ששלושה בחורים ייצאו עם דגל לבן כנציגי הקיבוץ הנכנע. סבא שלי, אח שלה, היה בין השלושה. היא נפרדה ממנו בכאב גדול ובחשש שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו, מכיוון שהיו שמועות על אנשי קיבוץ רבדים שיצאו עם דגל לבן – ונורו. "הוא מסר לי מעין צוואה", היא משחזרת, "ביקש שאשגיח על אשתו ציפורה ועל ישראל הקטן ואדאג להורים שלנו. כך נפרדנו בתחושה קשה".

כשסבא שלי כבר היה בדרכו לשער היישוב, התקבלה הוראה בהולה ממפקדת ההגנה לא לצאת לשער. הוחלט לא לסכן עוד לוחמים. וכך עבר עליהם היום האחרון במשואות יצחק באי ודאות וברסיסי מידע ושמועות שונות. אפרופו שמועות: כמה ימים אחר כך, בדרך לשבי, ניסו חיילי הלגיון להפחיד אותם עם ידיעות שונות על יישובים שנפלו ועל עוד ועוד חברים שנהרגו. בהתחלה הם האמינו לכל מילה שיצאה מפיהם, אבל אז הירדנים העבירו לשבויים פנקס ובו רשימת הלוחמים שנפלו בקרב. אחת החברות שידעה ערבית עיינה בפנקס ואמרה לשבויות: "אני אגיד לכם עכשיו משהו, אבל אל תצחקו בקול. הרשימה שהם נתנו לנו עכשיו היא רשימה של הפרות שלנו מהרפת. כנראה היא התגלגלה איכשהו לידיהם". מאותו הרגע הם התחילו לפקפק בפייק-ניוז של הירדנים.

ובחזרה להכנות לפינוי בה' באייר תש"ח, שאגב חל בדיוק כמו השנה, ביום שישי. יהודית מספרת שהיא נכנסה לבית של סבא וסבתא שלי, וניסתה לארגן משם חבילת מזכרות. מה מכל תכולת הבית הצנוע עליה לקחת איתה ולא להשאיר לבוזזים הערבים? היא החליטה שהדבר החשוב ביותר הוא התמונות המשפחתיות של סבתא שלי, גיסתה, מזכרת אחרונה מהוריה ואחיה שנרצחו שנים ספורות קודם לכן בשואה.

הפינוי התקרב. וגם השבת. "חברתנו רחל הררי", מספרת יהודית, "הדליקה נרות שבת. חברות שאלו אותה 'מה את מדליקה עכשיו נרות? הרי עוד מעט יבואו לפנות אותנו!', והיא ענתה בשלוות נפש: 'שבת זו שבת'. את שאר אירועי אותו ליל שבת אני זוכרת במעורפל. אינני זוכרת אם עשינו קידוש או אם הבחורים קיימו תפילת ליל שבת. בסופו של דבר, אחרי המתנה ארוכה, הגיעו שלוש משאיות לאסוף אותנו. שתיים מהן היו סגורות בברזנט, ואחת פתוחה. בהתחלה לא שמתי לב שהייתה שם גם משאית פתוחה ורק לאחר שעליתי על המשאית הסגורה הבחנתי בה.

מכיוון שאני סובלת בדרך כלל מחוסר באוויר, לא חשבתי הרבה וקפצתי ממרום המשאית כדי לעבור למשאית הפתוחה. מהקפיצה נקעתי את הרגל ועליתי למשאית בצליעה ובכאבי תופת.

וכך יצאנו לדרך. המשאיות החלו לנסוע, ואני הסתכלתי לאחור, במבט אחרון על גוש עציון. שתי הלהבות של נרות השבת ריצדו מול עיניי עד שהמשאית התרחקה".

מתוך הטור ב"בשבע"