רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

הכוהנת הגדולה

ח׳ בטבת ה׳תשע״ח ח׳ בטבת ה׳תשע״ח 26/12/2017 | מאת ליבה פירסון

חתיכת הבד שעל ראשי הוא הצהרה נועזת לא פחות מתלתליי האדמוניים: אני גאה להיות יהודיה.

גדלתי בבית שהיה מזוהה עמוקות עם היהדות - היינו פעילים בבית הכנסת ובקהילה - למרות שלא הקפדנו על שמירת מצוות. ללמוד לתואר "רביי" ברבנות הקונסרבטיבית הייתה אחת מהאפשרויות המקצועיות שהסתובבו אי שם ברקע; אחרי הכל, היותי יהודייה היה החלק המשמעותי ביותר בזהות שלי ובהבנה שלי את עצמי (פרט להיותי ג'ינג'ית).

מתישהו לקראת סיום הקולג', התחלתי לקרוא עוד על חשיבה יהודית ומנהגים יהודים. במשך כמה שנים, התחלתי לשמור יותר מצוות, תוך כדי שחקרתי לעומק את המצוות שדיברו אליי. בסופו של דבר, להפתעתי הרבה, החלטתי לאמץ סגנון חיים יהודי מלא על פי ההלכה. היו היבטים רבים שלא ממש הבנתי ולא התחברתי אליהם, אולם קיבלתי החלטה שאי אפשר לאמץ רק חלקים מסוימים מתוך המערכת, אחרת המערכת לא מחזיקה מעמד.

אחד ההיבטים שהיה לי קשה איתו יותר מכל היה הדרישה מנשים לכסות את שערן לאחר הנישואין (כאמור: ג'ינג'ית). לא היה אכפת לי אם הדרישה היא ללבוש חיג'אב מלא (כמובן שהיהדות לא דורשת זאת) או כובע תחרה קטן כמו זה שחבשו הנשים בבית הכנסת אליו הלכנו בילדותי – בכל מקרה אני אוהבת את השיער שלי ואני לא ארצה לכסות אותו.

חלפו כבר כמה שנים מאז נישואיי, וכן, מאז ששערותיי זכו לראות אור יום ועד לאחרונה, עדיין חשתי סלידה מכיסויו באותה מידה כמו ביום הראשון שהיה עליי לעשות זאת.

קרובי משפחתי וחבריי הקרובים הגיבו כל אחד בצורה שונה כשהפכתי דתייה יותר. חלקם קיבלו זאת בהבנה יותר מאחרים (וחלקם חשבו שאיבדתי את יכולות החשיבה שלי, שנחשבו מרשימות למדי לפני כן). לא האשמתי אותם: המציאות היא שכשמישהו קרוב חוזר בתשובה, זה בהחלט משפיע גם על הסובבים אותו.

כבר לא יכולתי לאכול בבתים שלהם, או ללכת איתם למסעדה על פי בחירתם. כבר לא יכולתי להשתתף באירועים משפחתיים בשישי בערב או בשבת ללא התארגנות רצינית מראש. זה היה מסובך לתכנן ביקורים בסופי השבוע, וכעת חגגתי חגים שחלקם לא שמעו עליהם מעולם. עד היום, אחד מקרובי משפחתי מתעקש שהמצאתי את שמיני עצרת. בחתונה שלי לא היו ריקודים מעורבים ואני לא חושבת שמישהו תיאר לעצמו איזו כמות של גברים עם זקנים ארוכים תהיה נוכחת שם. ואז, למחרת החתונה - כובע. מאז ועד היום.

הדבר שעליו זכיתי להכי הרבה הערות ומחמאות - יותר מכל דבר אחר - התלתלים הג'ינג'יים הפרועים, השובבים והמהממים שלי - נדחסו כעת אל מתחת לכובע או מטפחת. הרבה נשים מכסות את שערן בפיאות שהן יפות לא פחות משערן הטבעי, אולם זה לא כל כך מקובל בקהילה שלי, ומלבד זאת, מעולם לא נשמע לי הגיוני לכסות את שערי בשיער של מישהו אחר.

אז ניסיתי בערך אלף דרכים לכסות אותו. כובעים - גדולים וקטנים, ברטים בכל הצורות והגדלים, מטפחות, רשתות לאיסוף השיער (שהבהילו את ילדיי המתבגרים, למרות שחשבתי שהן חמודות ושובבות בסגנון האחיות אנדרוז) ואפילו - באירועים נדירים - פאה.

חבשתי פאה לראיון העבודה הראשון שלי בארה"ב, כיוון שלא רציתי שהדבר הראשון שיבחינו בי מעסיקים פוטנציאליים ועמיתים, הוא עובדת היותי יהודיה. בישראל, זה לא כזה ביג דיל כי יש הרבה אנשים - יהודים מכל המינים, מוסלמים ואפילו כמה נזירים - שמסתובבים בירושלים עם כיסויי ראש כאלה או אחרים.

בעבודה הראשונה שלי, הפאה שרדה יומיים. למרות שהרגשתי בולטת עם הכובע, החלטתי שלא אכפת לי. אז אולי אנשים יחשבו שאני "אמנותית", או מעריצה נאמנה במיוחד של קומדיית המצבים "בלוסום", או אולי אפילו מישהי שעוברת כימותרפיה. מה אכפת לי?

מאז ועד היום, הפאות נשלפות רק לצורך תחפושות פורים.

 

להיראות שונה

יש לי כמה חברות שממש אוהבות את המצווה הספציפית הזו (אני מדברת עלייך, אנדראה) והמון חברות שאוהבות את הפאות היפות שלהן או את הכובעים הסטייליסטים. לא אני.

אני אוהבת את הרעיון שהכובע שלי הוא סמל מוחשי לכך שאני ראש המשפחה מהכיוון הנשי, ואני מאוד אוהבת את זה שאני לא צריכה להתאמץ כדי לאלף את רעמת התלתלים שלי מדי בוקר (מתולתלים שצריכים להרטיב את שערם לחלוטין כל יום יבינו בדיוק על מה אני מדברת…) מצווה זו, למרות הכל, איננה הקטע שלי. אני יודעת שאני מקבלת הרבה "נקודות זכות" על שמירת מצווה שקשה לי, בניגוד להימנעות מאכילת צדפות או פירות ים למשל, משהו שתמיד נגעלתי ממנו. אז עד לאחרונה, סלדתי מהמצווה הזו.

 המחברת מכסה את שערה הג'ינג'י

אחת מאלפי הדרכים בהן אני מכסה את שערי היא באמצעות כיסוי ראש גדול שמתקשר רוב הזמן לציבור מסוים באוכלוסיה הדתית (ראו את אמהות יפות וקדושות - אמותיהם של שלושת החטופים שנרצחו במבצע "צוק איתן" בעזה). לאחרונה, אני בוחרת בזה, למרות שזה דורש הרבה יותר זמן מאשר לחבוש כובע או ברט. וזה גם דורש מיומנות שממש אין לי. לפעמים בסוף התהליך אני נראית כמו כוהנת גדולה מבולגנת. אבל אני יודעת למה אני אוהבת את זה.

זה גורם לי להרגיש יהודיה ויותר מכך, זה גורם לי להרגיש ישראלית.

עם המטפחת על הראש שלי, אני בהחלט לא מחקה את בלה אבזוג. אני לא בוהמית או מסוגננת בצורה חריגה. אני לא מוזרה.

אני פשוט יהודיה.

 

בעלי הוא אקדמאי בוגר אוניברסיטה עילית ויש לו זקן מטופח. הוא מתלבש ונראה כמו אבא ממוצע. ועדיין, מספר פעמים בחודש, ניגשים אליו אנשים זרים, אומרים "שלום" ומספרים לו שהסבא שלהם הלך לבית הכנסת כל שבוע. יהודים דתיים אחרים שואלים אותו איפה אפשר להשיג כריך כשר בוועידה או באיזו שעה מתפללים תפילת "מנחה".

בכל פעם שהוא לא נוהג בזהירות בכביש, אני מזכירה לו (כמובן באהבה, בעדינות ובסבלנות אין קץ), שהכיפה שעל ראשו מזהה אותו כיהודי ושכדאי שהוא לא יעשה משהו שיגרום לכולנו להיראות רע.

יש לי קרובת משפחה שמעווה את פניה בכל פעם שהיא רואה אותי באחד מכיסויי הראש הגדולים שלי. היא לא אוהבת כיסויי ראש בכלל אולם כשחבשתי ברט היא לפחות הצליחה להתאפק ולא להעוות את פניה. אני מבינה את הקטע: אני נראית שונה.

אם הייתי חובשת פאה כמו השכנים שלי, הייתי נראית כמו אמא ממוצעת בשכונה (מלבד העובדה שאני לובשת חצאיות ובגדים קצת יותר ארוכים מהממוצע). הייתי משתלבת. וכשהייתי הולכת ברחוב, אף אחד לא היה מעיף בי מבט שני - ולכן רציתי לחבוש פאה כשעבדתי בעיר.

אולם ככל שהעולם החל שוב - בצורה בוטה וגלויה - לבטא אנטישמיות, זה מנחם עבורי להיראות יהודיה.

להצהיר הצהרה

הרבה מהאנטישמיות הזו מתחפשת לביקורת על המדיניות של ישראל. אהה. וזו הסיבה שקהילות יהודיות בכל רחבי אירופה מעודדות את חבריהן לא להתלבש בצורה שמבליטה את יהדותם. יהודים בודדים הותקפו, ועסקים בבעלות יהודית הוצתו. בית כנסת אחד בצרפת כמעט הפך לאתר פוגרום כתוצאה מהתקפת אספסוף ב"מחאה אנטי-ישראלית". "מפגינים" גרמנים צועקים "מוות ליהודים" וההאשטאג "היטלרצדק" הפך לטרנד בטוויטר, כנראה בעקבות "מפגינים" אחרים. נער בקמפוס של אוניברסיטת טמפל - שם למדו אבי וסבי - חטף מכות ללא סיבה נראית לעין, כיוון שהייתה לו התעוזה לגשת לשולחן "סטודנטים למען צדק בפלשתין".

על מה מוחים "מפגינים" אלה? על העובדה שחמי נמלט ממלתעותיו של היטלר וכעת יש לו חבורה של נכדים מרניני לב? כנראה שכן.

עד כה, נערים ההולכים חבושי כיפה ברחוב אינם חוטפים אגרוף בפרצוף על-ידי אנשים ש"מוחים" על קיומו המתמשך של העם היהודי. לפחות לא בשכונה שלי. אולם אותן מכות מכוונות כלפיי בדיוק באותה מידה שהן מכוונות כלפי יהודים באירופה, כפי שהטילים בעזה מכוונים לילדיי באותה מידה שהם מכוונים ליהודים בישראל (כולנו אזרחים ישראלים - פשוט איננו חיים שם ברגע זה).

אולי יגיע יום שבו יהיה "פרובוקטיבי" מדי לבן שלי לצאת החוצה וכיפה לראשו. אולי יגיע יום שבו אדאג אם הצבא והמשטרה בארה"ב יכולים להגן עליי – ואם אכן יעשו זאת - מפני ערב רב של "מפגינים".

יש לקוות שנעלה לישראל בקרוב. וכולי תקווה שזה לא יקרה מתוך כורח. עד אז, המטפחת על הראש מהווה הצהרה, בוטה ונועזת כמו תלתליי האדמוניים: אני יהודיה. אני גאה להיות יהודיה. אני חיה חיים יהודיים וחשוב לי הרבה יותר להיראות ולהתלבש באופן שבו אני מאמינה שאלוקים רוצה שאיראה ואתלבש, מאשר הדעות של מישהו, בין אם של חברים ובין של אויבים.

"ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם." כך אומר ספר תהילים.

אכן.

ולעת עתה, אראה כמו כוהנת גדולה. תעשו משהו.

קרדיט תמונה: http://www.leelach.com

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן