מבלי לפגוע או לשפוט אף אחד ואף אחת על בחירתם האישית, נדמה לי שמה שקרה ברשתות החברתיות בימים האחרונים אינו בריא. האלגוריתם של פייסבוק הוא לא הדרך לטפל במגפת ההטרדות בחברה שלנו, ואולי הוא רק גורם נזק.

הנה רק כמה מהבעיות:

* המטרה המרכזית במקרים כאלה היא טיפול מקצועי ומשפטי. הדרישה הזו כלל לא עלתה בקמפיין הוויראלי. יש פה המון סיפורים על פגיעות, בלי לציין מי הם הפוגעים ובלי להגיש תלונה. בהרבה מהסיפורים ברור שנדרש גם ליווי פסיכולוגי, לצד הניסיון להגיש תלונה. כך שלייקים ואימוג'ים לא יעזרו. תחושת ההקלה מהעלאת הפוסט עשויה לחלוף במהירות, וההשלכות העתידיות יכולות להיות חמורות. כבר שמעתי השבוע רגשות חרטה ממישהי שנחשפה פומבית בפוסט אישי מאוד, ולא קלטה שכל העולם קורא. דבי גרוס, מנהלת מרכז "תהל" לטיפול בנפגעי תקיפה, אמרה לי השבוע: "אני מבינה את הצורך לצעוק בקול רם אבל יש פה עשיית רעש ללא עזרה ומניעה. צעקות לא מחליפות עזרה ותמיכה, או תוכניות מקצועיות להעלאת המודעות".

*הפירוט של הסיפורים הקשים והאלימים, בזה אחר זה, הוא מוגזם ואינטימי מדי. לפעמים זו כמעט הטרדה של הקוראים, וזאת מעבר להיבט המציצני והרכילותי. רבים הרי רק מנסים לנחש מיהו ה"פוליטיקאי הבכיר לשעבר" או ה"מפיק מהתעשייה ." קמפיין כזה יוצר רושם של "כולם מטרידים", מה שעלול רק לגרום לנו להקל ראש. נו, אז כולם עושים זאת. זה טרנד. העלאת פוסט כזה נעשית דומה להחלפת פרופיל כדי להזדהות עם בני העדה הדרוזית. שלא לדבר על השיימינג לכל גבר באשר הוא. הפסיכולוג והרב אילעאי עופרן כתב על כך השבוע: "מקנן לי בלב חשש קטן, חשש מפני קולות שיאמרו שאם זה כל כך נפוץ, ואם כמעט כל אישה נפגעה, ואם הן ממשיכות בחייהן – אז אולי זה בעצם לא כל כך נורא". האינפלציה הזו כבר לא יוצרת זעזוע, אלא תחושה של "לחם ושעשועים" להמונים. מה הפלא שבתוכנית בוקר הציעו השבוע כרטיסים להופעה למי שתשתף את הציבור בהטרדה שחוותה?

* יש בלבול מוחלט בין מקרים קלים למקרים חמורים, כאילו הכל באותה חבילה. מישהי ששמעה פעם הערה לא נעימה אינה קשורה כלל למישהי שצריכה טיפול אחרי פגיעה חמורה.

בשורה התחתונה, מבול כזה של עדויות ישנות וחדשות, קשות וקלות, אולי מציף את הבעיה, אבל רק מציף אותה. מה עושים עם כל הרוע והלכלוך האלה, שהתיישבו פתאום באמצע סדר היום התקשורתי שלנו, בין ההצהרות של אבי גבאי לבין הפגנות הנכים? ובכן, העיקר עוד לפנינו: לחנך את עצמנו ואת ילדינו לגבולות, לעדינות, לכבוד, לאיפוק. להבין מגיל אפס איך צריך להתייחס לזולת. לקלוט שיש קדושה של ממש בגופו של כל אדם שעומד מולנו. זה מסובך הרבה יותר מהאשטג.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".