בימים שלפני יום כיפור העליתי מדי לילה בחצות לרשתות החברתיות תמונה של הכותל ברגע השיא של הסליחות. מדריכי טיולים וסתם מבקרים התחילו לשלוח לי תמונות מרשימות, שבכל אחת כמה עשרות אלפים. אנשים, נשים וטף מצטופפים ברחבה ואף גולשים ממנה לסמטאות הרובע היהודי. בשעות שלפני כן, קיבלתי גם תמונות של הפקקים האנושיים ברחובות העיר העתיקה: סיור סליחות לחיילים בדואים, סיור סליחות בשפת הסימנים לחירשים, סיור סליחות לילדים בשעת צהריים מוקדמת, סיור נגיש לנכים ש"יד שרה" אירגנה. למה פירסמתי את זה, חוץ מחיבת הלייקים? מה התמונות האלה מספרות? נדמה לי שהן אומרות שלושה דברים שלא דיברו עליהם בשנה שהסתיימה זה עתה:

*המספר. כמיליון איש הגיעו לכותל מראש חודש אלול ועד סוכות. זו הצבעה ברגליים. בדרך כלל אירועים בסדר גודל כזה הופכים אצלנו לחדשות. כשהתקשורת רוצה, גם פחות מאלף איש בהפגנה מגיעים לעמוד הראשון. תלוי באג'נדה. במקרה הזה, אחוז עצום מאזרחי ישראל התאמץ ונסע ועמד בפקקים וחנה והלך ברגל. זה אומר משהו, אבל כמעט לא זכה לסיקור

* המגוון. רוב הנוכחים לא היו "דתיים" על פי ההגדרה המקובלת. אפשר לראות זאת בתמונות: כמעט אפס חרדים, קצת כיפות סרוגות, ואינספור כיפות־כותל לבנות שנחבשו לרגל המעמד. כך גם בעזרת הנשים. והכל מתנהל בהרמוניה, בשירה אדירה של הסליחות. אף אחד לא מעיר לאף אחת על צניעות, למשל (אוי, איזו כותרת ראשית היינו מקבלים אם איזה טמבל בודד רק היה אומר משהו!). פגשתי שם עובדי בנק בסיור סליחות מאורגן, ואז עובדי רשות מקומית, וגם תלמידי מכינות קדם צבאיות, ומשפחות שהתארגנו יחד כדי להגיע, והרבה אוטובוסים שיצאו מקיבוצים וממושבים בדרום ובצפון, וגם יחידים־ יחידים, כל אחד וליבו שמשך אותו לכאן. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת.

*הכותל. כמה הוא הושמץ בשנה החולפת. הוא סוקר רק בנסיבות מעוררות מחלוקת, קיצוניות, כאילו הוא רק מפלג ומחלק אותנו, ומי בכלל רוצה להגיע אליו. מבלי להיכנס לעצם הדיון על "נשות הכותל", הנהירה הזו של אלול ותשרי נותנת קצת פרופורציות כמותיות. אבל לאוהבי הכותל אין ארגון מסודר ואין דובר שמוציא הודעות לעיתונות. אף אחד לא ראיין אותם השנה לשמוע את דעתם על המקום. אז מאות אלפים אמרו סליחות בכותל, אבל אולי צריך לבקש קצת סליחות מהכותל.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".