קחו למשל את הפוסט הבא שהעליתי לפייסבוק בעקבות מחקרים ומקרים אמתיים שמדברים על חשיבות השקעה בסנדוויץ' שאוכל הילד לארוחת הבוקר:

"אומרים שהשירותים הוא המדד האמין ביותר בכדי להתרשם במהירות מניקיונו של הבית.

הורים! שימו לב לכריך שאתם שולחים לילדים שלכם בבוקר.

הוא אחד הכלים החשובים והאהובים על המחנכים כדי לקבל דגימה ראשונית על רמת המודעות של ההורים וההשקעה שלהם בילד:

1. סנדוויץ' עם שוקולד: ההמשך של 'ילדי הטבעול' - הורים עם מודעות בריאותית התואמת את מפלס ים המלח.

2 . כריך מושקע עם ירקות: הורים שמאמינים בחשיבות ובהשפעה הגורלית שיש לסנדוויץ' של הילדים על המשך היום שלהם

3. ממתקים במקום כריך - צפו לשיחה מהירה ובהולה מהמחנך של הילדים.

סנדוויץ' הוא הרבה יותר משתי פרוסות לחם שמשהו מחבר ביניהם:

הוא דרישת השלום שלכם לילדים. עם טעם וריח של בית והשקעה.

אף פעם אל תזלזלו בסנדוויץ'"

 

אחת מהכותבות הגיבה לי:

 

"סליחה? גם השיפוטיות מעצבנת. אתה לא באמת יודע מה ההורה עבר עם הילד בדרך אל הסנדוויץ עם השוקולד וגם לא יודע אם סנדוויץ הירקות המושקע ישאיר בסופו של יום ילד שבע או רעב (שלא נגע בו)"

ואם לא די בזה, הרי שאשתי היקרה נתקלה בפוסט הזה, והודיעה לי חגיגית:

"אז מחר אתה מכין את הסנדוויץ' של הילדים, כן?"

*

אז נכון: את המחקרים פחות מעניין הסיבות לאי הכנת הכריך, והאם הסיבה שהוא לא מושקע מספיק היא בגלל שההורה קם עצבני/אחרי לילה לבן/ממהר בטרוף/הקיפו את הסיבה הנכונה. אבל תכל'ס, לא יכולתי שלא לעצור רגע, לחשב מסלול מחדש ולחשוב על הטענה הנגדית שהעלו מולי כל מיני הורים שלא אהבו את הביקורתיות שנטפה מהפוסט שלי:

יש לך מושג באלו אילוצי זמן אנחנו חיים? אם אתה לא חי לגמרי בסרט ומבין שלפעמים יש מורכבות בחיים, איך אתה מרשה לעצמך כל כך מהר ובקלות לקטלג ולשפוך את הביקורת שלך?

שחזרתי כמה פעמים ראיתי כמחנך בעין עקומה הורים שלא עונים לי למייל.

כמה פעמים הייתי ביקורתי כלפי הורים שלא החזירו לי שיחות, כאילו זה מעיד על כך, שלדעתם, מה שיש לי להגיד על הילד שלהם לא ראוי להתייחסות.

איך עמדתי פעם מול הורה שעבד בשתי משרות ופשוט לא הבנתי איך אין לו זמן לחזור עם הילד שלו על מבחן הגמרא בשבת, כאילו, תגידו לי אתם, יש דבר יותר חשוב מזה??

*

עין טובה לא רק חשובה בעניין תפיסת המורה את ההורים, היא פשוט מצרך הכרחי וחשוב מאין כמוהו בכל תחום בחיים בו אתה מתקשר עם בני אדם:

הביקורתיות היא קודם כל מסגירה את הניתוק שלי מהמקרה ומההתמודדות האמתית והמורכבות שחווים ההורים.

הביקורתיות היא גם שיקוף. "כל הפוסל במומו פוסל"- אם אני שופט מישהו אחר, כנראה שאני מבין את הפגם הזה מכיוון שהוא נמצא גם בי ולכן אני מזהה אותו וממהר לבקר אותו.

האם אנחנו כמחנכים/ות רוצים לשפר את המצב, להתערב ולעזור לתלמיד?

האם אנחנו כבני אדם רוצים לדון את האחר לכף זכות ולתקשר בצורה טובה ומכבדת עם הזולת?

קודם כל נרד מהאולימפוס, נוריד את מסכת הינשוף וננסה להיכנס לנעליים של העומד מולנו, אם זה ההורים של תלמיד, חברה, ידיד, בן משפחה.

לפעמים אין בין ההתערבות המבורכת שלנו כאחד שקורא נכון את המפה לבין האפשרות שנהפוך בעצמנו לבדיחה אלא כסנדוויץ' (עם שוקולד) אחד בלבד.