לפני מספר שבועות שרפתי יומנים ומכתבים ששמרתי במשך 30 שנה.

במשך שנים חשבתי לעשות זאת, אולם הפוש האחרון היה, באופן מפתיע למדי, תספורת לא מוצלחת.

יום לפני מסיבת בת המצווה של בתי הצעירה, הלכתי איתה להסתפר. יודעים איך זה הולך: אומרים לספרית איזה סגנון רוצים (שיער ארוך ככל האפשר עם גוונים). הספרית האמורה מבטיחה לכם שהיא מבינה ומדגימה לכם שוב ושוב באיזה אורך יהיה השיער. שעה לאחר מכן אתם יוצאים מהמספרה המומים, עם תספורת שונה לחלוטין (במקרה של הבת שלי, עם שיער קצר ב- 10 ס"מ מהצפוי).

בבוקר המחרת, בתי הייתה מאוד עצובה בגלל השיער ונכנסה ללופ של מחשבות מסוג "הייתי צריכה…", "הייתי יכולה"... הייתי צריכה רק לבקש ממנה רק לצבוע את הקצוות בלי לעשות גוונים… הייתי יכולה פשוט ליישר את הקצוות… לא היינו צריכות לשלם לה… חלק גדול מהבוקר עבר בדמיונות על האופן בו הייתה חוזרת לעבר באורח פלא ומקבלת החלטה עם תוצאה טובה יותר.

כמבוגרת, אני מכירה היטב את צורת החשיבה הזו שאינה מובילה לשום מקום אלא למבוי סתום. זה לא שאינני נופלת למקומות האלה. האמת שביליתי יותר זמן ממה שהייתי רוצה להודות, במחשבות על העבר ובדמיונות כיצד הדברים יכולים היו להיראות לו הייתי בוחרת בחירות שונות. אולם ככל שאני מתבגרת, אני מסוגלת לתפוס את עצמי טיפה יותר מהר בכל פעם.

אז אני שואלת את עצמי מה יכולה התספורת הלא מוצלחת הזו ללמד אותנו? כיצד אני יכולה לקחת את המצב הלא נעים הזה ולהפוך אותו לשיעור חשוב ולברכה עבור בתי ביום חגיגי זה של בת המצווה שלה?

בעודי מהרהרת בשאלות אלה, צצו במוחי מילים אלה: לכי ואל תביטי לאחור. נזכרתי באשתו של לוט, שאחרי חורבן סדום ועמורה נאמר לה לברוח עם בעלה ובנותיה ולא להביט לאחור. "הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ--אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר:  הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה" (בראשית י"ט, י"ז). אשתו של לוט לא עמדה בפיתוי והביטה לאחור. ומיד הפכה לנציב מלח.  

ככל שאני חושבת יותר על העבר, כך אני נהיית תקועה יותר.

אני יודעת שזה נכון גם לגבי החיים שלי. ככל שאני חושבת יותר על העבר, כך אני תקועה יותר. אני לא אומרת שאיננו יכולים לחשוב על הדברים ולהתחרט על מעשינו - רק שמירב האנרגיה חייב להיות מכוון להווה ולמטרות עתידיות, כך שזה יהיה הקו המנחה שלנו.

לאחר סיום טקס בת המצווה בירכתי את בתי, עם כל האהבה והחוכמה שלי כאמא, שתהיה לה את הראייה קדימה, במקום אחורה.

במקביל לכך שבתי גדלה ומתבגרת, גם אני נכנסת לשלב חדש בחיי. זה עתה מלאו לי 45 ובכך גידלתי בהצלחה את כל ילדיי עד שהגיעו לגיל מצוות. אני מרגישה שזה משהו גדול. האינטנסיביות של גידול הילדים בשנים הראשונות לחייהם נרגעה ויש לי כמה פרוייקטים שאפתניים שאני רוצה להתחיל לעבוד עליהם.

ואני יודעת שכדי להצליח אני חייבת להשקיע את כל האנרגיה שלי בהווה.

עבורי פירוש הדבר היה לאסוף 30 שנה של יומנים ומכתבים שנערמו בארון שלי ולשרוף אותם בזה אחר זה. 30 שנה של סודות, לבבות שבורים, כמיהות, קווצ'ים, תפילות, חלומות ורשימות שונות. הזמנתי שתי חברות ששימשו לי עדות. פתחתי כל יומן וכל מכתב, קראתי חלק בקול רם, ונתתי ללהבות לאכל אותו בעודי מתפללת תפילה שלמדתי ממורתי, שרה יהודית שניידר:

כשקראתי על משהו טוב: "השם, תודה על כל החוויות המתוקות של חיי, אולם עזור לי להישאר נוכחת בהווה".

אחרי שקראתי משהו שלילי: "השם, עזור לי למצוא דרך לרפא זיכרון זה, אולי פשוט על-ידי שחרורו. בינתיים, עזור לי להישאר נוכחת בהווה".

בעודי מתבוננת בלהבות המלחכות את הנייר, הרגשתי כאילו יד נעלמה הסירה משקל כבד מעל כתפיי ולקחתי נשימה עמוקה. הרגשתי חופשיה. חופשיה מההרגשה שחיי הנוכחיים נושאים את נטל בחירות ואירועי העבר. חופשיה להרחיב את החזון שלי לגבי מה אפשרי.

24 שעות אחרי ששרפתי את הדף האחרון, האש עדיין לא כבתה לחלוטין. מתחת לשכבה עבה של אפר, הגחלים עדיין לחשו, משקפות את האינטנסיביות של כל מה ששחררתי.

כיום, כשאני פותחת את הארון שלי בבוקר ורואה את המדף הריק בו נחו בעבר המכתבים והיומנים, חיוך רחב מאיר את פניי ואני מתחילה את היום מלאת אנרגיה.