בקול רעש גדול ציינו פה בשבועות האחרונים 50 שנה לשחרור ירושלים, רמת הגולן, יהודה ושומרון וחצי האי סיני. באירוע קטן יותר ציינו השבוע 50 שנה ליציאת יהודי לוב. מלחמת ששת הימים השפיעה דרמטית גם על יהודי ארצות ערב, וביום שלישי האחרון הגיעו כמאתיים יוצאי לוב לבית התפוצות כדי לציין את נס 67 'שלהם.

עמוס גואטה, אחד המארגנים (וגם קרוב משפחה שלי), הראה לי רשימת המתנה של מאה איש שלא היה להם מקום באולם. "לא ידענו עד כמה אנשים מרגישים שהסיפור הזה לא סופר, עד כמה הם רוצים לשמוע ולהשמיע".

אז הנה הסיפור הקטן של קהילת לוב, שהוא חלק מהסיפור הגדול של כולנו: השלטונות במדינה התנכלו ליהודים עוד לפני המלחמה. הם ניסו למנוע פעילות חינוכית, תרבותית ואפילו ספורטיבית של יהודים. המכתבים לישראל נאסרו, וכמובן שביקורים בה נחשבו לעבירה על החוק. נחקקו עוד חוקים רבים שהגבילו את הקהילה היהודית, וההסתה בתקשורת ובדרשות במסגדים חגגה. עם פרוץ המלחמה, הוכרז בלוב "שבוע הזדהות" עם הפלסטינים, והפוגרומים החלו. הפגיעות היו גם ברכוש וגם בנפש. 18 יהודים נרצחו והשלטונות לא התערבו. חברי הקהילה התחבאו במקומות מסתור, והיו בטוחים שסופם קרב.

"עד אז עדיין גרנו יחד, יהודים וערבים", סיפר גואטה על הבמה, "אבל פתאום המצב הפך למסוכן, בבת אחת.

אמא שלי, טוני, נקלעה באמצע היום להתקפה אלימה, וגם החנויות והמכוניות שלנו נשרפו. כולם הסתתרו מבוהלים.

המשפחות לא ידעו איפה הילדים מתחבאים ואיפה כל אחד נמצא. הקשר נותק. אמא שלי החביאה אז ילד שהיום נמצא כאן באולם. אני זוכר שראיתי את אבא ואמא מסתכלים על הרובע היהודי עולה באש ובוכים. חודש רצוף הסתתרנו, עד שהגיעה הבשורה המפתיעה: הממשלה מרשה לנו לצאת לאיטליה. לא האמנו. השארנו מאחור את הרכוש והבתים, את הכל. בטיסה לא היה מקום והדיילת אמרה לנו שנטוס בעמידה, אין ברירה. הסתכלנו מלמעלה על טריפולי האהובה ולא האמנו. ככה הגענו לרומא. אלפי היהודים האחרונים בלוב עזבו אותה, לעד. כשנחתנו הטייס אמר, אתם חופשיים, תפסיקו לפחד".

אלפים מהם עלו ארצה, אלפים נשארו באיטליה, אבל בימים הראשונים ברומא הם קודם כל נפגשו כולם מחדש.

כשכאן בארץ הצנחנים בכו מול הכותל, שם בכו קרובי משפחה שלא התראו שנים, או שכלל לא הכירו. "בימי החירות הראשונים שלנו, הבנו פתאום שישראל מנצחת.

הבנו שהרדיו הערבי שיקר. ואז התחלנו לדבר על הכל באופן חופשי. היה לי חבר בן 12 שההורים שלו גילו לו שם ברומא, בפעם הראשונה: יש לך שתי אחיות גדולות שחיות בישראל. הם פשוט פחדו לספר לו על כך בלוב, כי אם הוא היה מדבר על זה ברחוב היו הורגים אותם. בבית שלנו בטריפולי, בארון, החבאנו תמונה מוסתרת של בני דודים שחיו בארץ. היינו מסתכלים עליה המון. עכשיו לפתע אפשר היה לפגוש אותם.

"לבית הכנסת שפתחנו מיד ברומא קראנו 'בית הכנסת הטריפוליטאי הציוני הראשון ברומא'. השלט הזה מתנוסס שם עד היום. זה נשמע שם מצחיק, כמו 'בית הכנסת התימני הראשון על הירח', אבל בשבילנו זה אמר המון, היכולת להגיד בפעם הראשונה 'ציוני' באופן חופשי".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".