אחרי שקראתי (והעליתי לאתר הזה) את הביקורת הנהדרת על הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", יצאתי לקנותו וקראתי אותו בשקיקה. קצת קשה לומר שנהניתי מכל רגע, כשמנקר במוחי הידע שהסיפור הזה הולך להסתיים בטרגדיה נוראה, ואיך אני בכלל נותנת לעצמי להתקשר כך למישהי כשאני יודעת שזה לא ייגמר טוב...

אבל אפשר לומר שהתענגתי בכל זאת על הקריאה, ונקשרתי גם נקשרתי. הנה כמה דברים שלקחתי כהשראה לחיי:

1.      כתיבה:

לרשום את הגיגיי בכל הזדמנות, אם ביומן, בבלוג, באתר או אפילו במייל לידיד או לקרוב משפחה. לך תדע מתי ילמדו מרעיונותיך דרך המילה הכתובה. זו דרך נהדרת להפיץ החוצה את המסרים שיש לך להעביר לאחרים. גם לאחר מותה, מצא נתן בעלה דף שעליו כתבה דפנה כללים לחיים ששמרה בתיקה, והפיץ כדי שנלמד ממנה.

2.      לחיות עם ההרגשה של "מה יקרה אם אמות מחר":

היה לה לדפנה תרגיל שנקרא ממש בשם הזה. מכיון שחייה היו כל כך עמוסים בעשייה, היא יצרה תרגיל שבו תוכל לסדר לעצמה את סדר העדיפויות. אם תמות חלילה מחר, האם באמת יהיה למישהו אכפת אם לא שטפה יותר כלים, לא קיפלה יותר כביסה, לא בישלה ארוחות גורמה? מה יקרה לעומת זאת עם פרויקט זה או אחר שקיוותה לשנות על ידו שינויים חברתיים, מנהליים, רווחה לציבור וכו' אם תמות מחר בבוקר? איזה רעיון אדיר. אני חייבת לעשות את זה.

3.     לסגור מעגלים:

      בהמשך לרעיון הזה, כתוב במשנה באבות "שוב יום אחד לפני מותך" ומכיוון שאף אחד אינו יכול לדעת באיזה יום ימות, כדאי כל יום לשחזר את היום שעבר ואולי אף את החיים ולנסות לשוב לעצמך, למי שאתה באמת יכול ורוצה להיות. מדי פעם דפנה היתה מתיישבת בלילה לפני שהלכה לישון וקוראת את מה שכינתה "ספר הזכרונות": אימיילים ישנים, הודעות "וואטסאפ" למיניהם שקבלה ועדיין לא התייחסה אליהן מספיק, האתרים שהיתה כותבת עבורם, ומנסה לסגור מעגלים ו"לקדם דברים" שהתחילה. כאילו ידעה שהנה עוד רגע החיים נגמרים וצריך "לשוב יום אחד לפני".

4.      לא לפחד מאף אחד:

דפנה פשוט לא פחדה להביע את דעתה, להוכיח מישהו שעשה לה או למישהו אחר עוול, אפילו אם הללו היו בעמדות מפתח בחייה או רבנים חשובים בעלי שם. אבל גם באמצע הביקורת והתוכחה, ידעה לשזור מילים אוהבות וחיוביות. לאחר שהוכיחה רב במילים חריפות, על שבקש ממנה שתהיה זהירה יותר בייעוץ שלה לזוגות השואלים לדעתה, היא סיכמה את המכתב: שבכל זאת היא רוצה לציין לשבח את הדרך שבה פנה אליה, בכבוד, וללא שפיטה מוקדמת של הדברים שאמרה, ועם הענווה הראויה שאולי לא הבין כראוי את דבריה ושהדברים הוצאו מהקשרם.

5.      לדעת גם להתנצל.

למרות שדפנה לא הצטיירה כאחת שלרוב חושבת שטעתה, היו הרבה התכתבויות שלה שבהן היא מתנצלת בפני החברה/ האחות/ הקולגה שנעלב/ה מדבריה ומודה בפה מלא שהחיסרון הוא בה ושהיא מבקשת מחילה על שפגעה בהן. כמה חשוב לדעת להגיד את המילים האוהבות, החמות, המרפאות הללו, אפילו אם בלב אתה חושב שאתה עדיין צודק. וותר על כבודך למען השלום- עם בן הזוג, עם חברות, ידידים, הורים עם ילדיהם, בני משפחה. כל מערכת יחסים יכולה לחזור למצב מתוקן ואף חזק יותר  בעקבות התנצלות אמתית וכנה.

6.      סדרי עדיפות בגידול ילדים:

הכנת שיעורי בית עם ילדיה, למשל, לא היתה ממש על סדר יומה של דפנה מאיר. היא פשוט חשבה שיש דברים יותר חשובים שעליהם צריך לעמול ולהתעקש. כך כתבה למורה של בתה שהתלוננה על שזו לא מכינה שיעורים: "אני אמא ולא שוטר שיעורי בית... אני מספקת להם חום ואהבה, קורת גג, לבוש הולם וזמן פנוי... מעבר לזה תם תפקידי." ובתפקיד זה, היא השקיעה הרבה: היתה אומרת לילדיה בהרבה הזדמנויות כמה היא אוהבת אותם, כתבה להם פתקים ומכתבים שבהם היא מבטאת את חיבתה והערכתה כלפיהם, חגגה איתם כשלונות כמו גם הצלחות. במכתב שכתבה לבנה בישיבה כמה שבועות לפני מותה, הדגישה לו: "אאחל לך שתצליח במעשיך, ותראה בכל דבר סוג של הצלחה. גם כאשר במספרים נראה לכאורה ככישלון. כששמחים אין כישלונות." איזו תובנה לחיים.

7.      ביטחון עצמי:

דפנה הסתובבה עם ההרגשה שהיא "אשה שעושה מצוות מבוקר עד בוקר ושהשם אוהב אותי חבל"ז". וואו. כמה הייתי רוצה ללכת לישון כל לילה עם ההרגשה הזאת, ללא הספק שאולי אינני בכוון, שאני אולי כישלון מהדהד בהרבה תחומים? כמה רגועים ומוצלחים היו חיינו, לו היינו מתהלכים עם הביטחון הזה? וזו הרי האמת, האלוקים אוהב אותנו תמיד, בכל מצב וללא תנאים מוקדמים. רק שקשה לנו בדרך כלל להפנים את האמת הזאת.

דפנה מאיר הספיקה להפנים וליישם בחייה הקצרים הרבה מאוד אמיתות כאלה. הלוואי שנלמד ממנה ויהיה זה לעילוי נשמתה.

יהי זכרה ברוך.