שנים רבות יהודים הגיעו לארץ ישראל רק כדי למות בה. אנחנו זוכים לחיות בה, וזוהי זכות גדולה וחובה גדולה.
בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אומר יעקב אבינו: "אל נא תקברני במצרים". כך הוא מבקש מבנו יוסף. כלומר: נכון שאני לא חי כרגע בארץ ישראל, אבל אני רוצה לפחות להיקבר בה. זהו מסר לכל הדורות.
הרב שמשון רפאל הירש כותב שאחרי שבע עשרה שנים במצרים, יעקב הרגיש שהמקום התחיל להשפיע לרעה על צאצאיו: "הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. הייתה זו סיבה מספקת לומר להם: רצונכם ותקוותכם לחיות במצרים? אני – אין רצוני אף להיקבר בה". הרב הירש כותב על החלפת נהר הירדן בנילוס, ואילו הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק כתב עוד לפני השואה, שהיהודי בדורו "יחשוב כי ברלין היא ירושלים". עד כדי כך.
יעקב אבינו חושש שנרגיש מדיי נוח בכל הגלויות, במזרח ובמערב, במצרים ובאמריקה. הוא חושש שנתבולל, שנתבלבל, שנשכח. הוא מזכיר לנו – למרות הכול, על אף הכול, שהעיניים צריכות להיות נשואות למקום היחיד בעולם שהוא ביתנו.
אתמול בערב, במהלך ביקור אצל משפחתו של ארז אורבך ז"ל שנרצח בפיגוע ביום ראשון, הראו לי מה הסטטוס שבחר לכתוב בווטסאפ שלו: "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל". זה משפט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שכתב החזון אי"ש. זה מה שראה כל מי שפנה אל ארז בווטסאפ, וממה שהבנתי – זה מה שראה עליו גם כל מי שהכיר אותו. יהי זכרו ברוך.

הנה: