בוקר ירושלמי גשום. גשם קל כזה, נעים. לא מידי קר. אויר נקי. אפילו נקי מאד. גם המראה של העיר נראה נקי מתמיד. אפילו הצלילים שונים מתמיד. רגועים יותר.

אין אוטובוסים.

פתאום רואים יותר כביש. רואים יותר עצים ובניינים כי אין שום דבר שחוסם לגובה. גם הרעש הרועם של האוטובוסים איננו. משאיר את מקומו לשלוה של הבוקר. לריקוד של טיפות הגשם.

אך מה היית מצפה מהישראלי המצוי בבוקרו של שביתת אוטובוסים?

נשאיר את התשובה אילמת..

אבל לא. עם ישראל תמיד מצליח להפתיע.

בעודי צועדת במעלה הרחוב בדרך לעבודה, חלפתי על פני מספר תחנות אוטובוס מאד מרכזיות. ראיתי אנשים מחייכים. ראיתי אנשים צועדים להם בגשם. נושמים את האויר הצלול. מפטפטים עם החברים, פתאום הפרצוף שלהם לא קבור בתוך איזה מסך, אלא מסתכלים קדימה, מקבלים את הטיפות על הפנים בסלחנות.

ראיתי את האנשים הטובים שלא מסוגלים לראות את האחים ואחיות שלהם 'מתייבשים' ככה בתחנה ולא מתאפקים מלהודיע "חברה', אין אוטובוסים היום! חבל לחכות. צאו לדרך!" ושיחות מתחילות להתפתח. במקום לריב בתור לאטובוס, הם מתדיינים מה הדרך הכי מהירה לצעדה קלה ברחובות הרטובים.

אנשים לא כעסו הבוקר. כולם באותה סירה. אין על מי לכעוס. אין להתעצבן על קו 18 שתמיד עמוס או קו 71 שתמיד מאחר. אין אוטובוסים וזהו. בואו נתקדם הלאה.

אז בואו תמיד נהנה מהגשם, גם כשיש אוטובוסים. בואו נהנה מהאחים הטובים שלנו שלא מתאפקים מלנסות לעזור, להשחיל מילה, לדאוג.

ובואו נהנה מהאוטובוסים כשיש לנו אותם.