זיהיתי אותה מיד. זיהיתי גם את ההרגשה. היא הייתה חלק מהנערות הקוּליות והמקובלות בחברה, בחטיבת הביניים. אני לא הייתי חלק מהן. לפעמים צחקו עליי, פעמים אחרות פשוט לא הרגשתי שייכת. עכשיו, בחדר מלא נשים משוחחות ולוגמות קוקטיילים, לפתע שוגרתי שוב חזרה לחטיבת הביניים. אני אולי אישה בוגרת, אבל מערכת העצבים שלי היתה בכיתה ז' והביאה עמה הצפה של התחושות המוכרות של חרדה, מבוכה ו"תוציאו אותי מפה".

אני זוכרת איך הייתי מייחלת להגיע לכיתה מבלי שאף אחד ישים לב, כאילו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות הוא להתמזג עם הרצפה, לחמוק מתשומת לב ולהימנע מהתחושה שאני "שונה". בימים מסוימים, הבנות המקובלות היו ידידותיות ואפילו הרגשתי חלק מהחבורה שלהן. וכך זה נמשך, בעודי מנסה כמיטב יכולתי לפלס את דרכי בין המוקשים החברתיים של חטיבת הביניים.

החיים נמשכו. מצאתי את קבוצת השייכות שלי ומקום בו כבר לא הרגשתי "שונה". העולם והחיים התרחבו, וכך גם המעגל החברתי שלי ותחושת העצמי שלי. אולם מסתבר שאיפשהו בתוך התאים שלי, אותה תקופה ואותן תחושות לא נעלמו.

כמעט שכחתי את התקופה הזו בחיי, עד אותו ערב בשנה שעברה. כשראיתי אותה, הכל חזר אליי ושוב הרגשתי נבוכה וחסרת ביטחון. ניסיתי כמיטב יכולתי להימנע מקשר עין איתה. פטפטתי עם חברות ולגמתי משקה, בעודי מנסה להשיב לעצמי את תחושת הבטחון הבוגרת שלי. ואז מצאנו את עצמנו זו לצד זו בשיחה הקבוצתית. נראה היה שהיא לא מזהה אותי ואני לא אמרתי דבר. באותו רגע חזרתי להיות אני הצעירה.

התחלנו לפטפט, כאילו אנחנו שתי זרות שנפגשות לראשונה. היא תיארה את חייה: בין עבודות, עדיין לא נשואה, מגששת את דרכה מבחינה רוחנית. גם היא התבגרה והתמודדה עם אתגרים משלה. כשזנחנו את ה"סמול טוק" והתחלנו לשוחח לעומק, הבנתי שאני זאת שהפכתי אותה להיות שונה. שפטתי אותה כאותה אחת שהכרתי בחטיבת הביניים עוד לפני שהחלפנו מילה.

באמצע המשפט היא פנתה אליי ואמרה, "את נראית מוכרת".

עצרתי לרגע. אולי אין צורך להתחבא. "אני חושבת שגם אני מזהה אותך!" הזכרתי את שם חטיבת הביניים שלנו.

"כן!" היא קראה. "משם אנחנו מכירות!". החלטנו לשמור על קשר. ואכן עשינו זאת. אולם כל הזמן תהיתי אם גם היא זוכרת את אותן השנים.

הייתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל. כמה פעמים אנו זוכים להזדמנות לבקר בעבר אך מנקודת מבט חדשה? אולי מגרש המשחקים של המבוגרים אינו כה שונה מחטיבת הביניים, שם השיפוטים שלנו וחוסר הביטחון שלנו יכולים לגרום אפילו לטובים ביותר בינינו להרגיש קצת חרדה. אולי זו ההזדמנות שלי לכתוב מחדש את התסריט והפעם עם מרכיב חדש בסיפור: סליחה. 

ליהקתי את שתינו בתפקידים שכבר לא היו רלוונטיים. לא היו בנות מקובלות. רק שני אנשים שמרפאים פצעים ישנים.

אז שבוע שעבר שאלתי אותה: "תגידי, איך היה לך בחטיבת הביניים?" היא ענתה במילה אחת: "אכזרי". לא הבנתי. מה יכול היה להיות כל כך אכזרי? היא החלה להסביר שגם עבורה זה היה זמן לא פשוט, שהיא הרגישה לא בנוח בגוף שלה. מבלי לדעת את הצד שלה בסיפור, ליהקתי את שתינו בתפקידים שכבר לא היו רלוונטיים. מסתבר ששתינו הרגשנו "אאוטסיידריות". וכאן, ברגע זה, האל שלח לנו הזדמנות לשכתב את הסיפור. בלי בנות מקובלות יותר או פחות. רק שני אנשים שמרפאים פצעים ישנים.

בסיפור החדש, יש רק מגרש משחקים מאוזן, שאליו כולנו מוזמנים להגיע כפי שאנחנו באמת. הדבר דורש מאיתנו לצאת מהשיפוטיות של "אני יודע מי אתה". זה עלול להיות קשה, בעיקר לאחר עשרות שנים של חוויות ותוויות המערפלות את ראייתנו. אולם כאן נכנסת הסליחה. היכולת להרפות מפגיעות העבר פותחת את הדלת לקשרים חדשים.

לכל אחד מאיתנו יש מישהו שתייג אותנו כ"שונים". קרוב לוודאי שגם אנחנו גרמנו למישהו אחר להרגיש "אאוטסיידר" – ברמה החברתית, הדתית, בחדר הישיבות או בסידורי ההסעות לחוגים: היא לובשת ג'ינס קרוע, הכיפה שלו גדולה מדי, החצאית שלה קצרה מדי וכן הלאה. התבגרות אינה מרפאה את פצעי חוסר הביטחון של העבר אלא אם כן נבחר לסלוח. לא בגלל שכאבי העבר לא התרחשו, אלא כיוון שאנו רוצים לשנות את ההווה.

זיהיתי אותה מיד אולם מסתבר שהיא לא הייתה מי שחשבתי שהיא. ולמקרה שאתם תוהים איך היא מרגישה עם זה שאני כותבת דברים אלה, היא הייתה הראשונה שקראה אותם. שתינו החלטנו שהגיע הזמן להפסיק לשפוט ולהתחיל לדבר. ואז התגלה לנו שיש בינינו דמיון רב. אנחנו גדלנו אך עדיין מעבירים ביקורת ושופטים, אנו מתייגים אנשים ומקטלגים אותם בקופסאות. מה שאנחנו לא מצליחים לראות הוא שיש מקום בתוך כל אחד מאיתנו שמרגיש קצת שונה ולא מקובל.

יש דרך אחרת, שבה אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו מההפרדה ומהתיוגים. והיא מתחילה בכך שנראה שאין באמת "חבורה" ואין באמת בנות מקובלות. אף אחד מאיתנו אינו "שונה".