בימים האלו, כשהשמיים פתוחים, כולם נוהרים לכותל. מי שמצליח להתגבר על החשש מדקירה בגב, מתלבש טוב ויוצא לגעת בקיר הנכסף.

גם אני הצטופפתי שם עם ההמונים, הרגשתי איך ליבי מתחגג, מלווה ביקרים לי מכל.

עוד מהבית הצטיידתי בפנקס עם דפים קטנים ודמיינתי איך כל החלומות שלי, מתקפלים לשמונה ונכנסים לתוך איזה חריץ טוב בקיר, כזה שאף אחד לא גילה עוד לפניי.

רגע לפני שאני מתפצלת ברחבת הכותל מכל בני משפחתי, שהם כולם בנים, אני מוציאה בגאווה את הפתקים מכיסי ומחלקת להם, אך מגלה לתדהמתי , שאינני מושלמת, שהרי לא הבאתי עטים!

אני מנסה להשאיל עט, אך מגלה שלעם ישראל יש הרבה בקשות ואין עט פנוי בסביבה. אני מביטה בפניהם של כל בני משפחתי , רואה איך פניהם מצטמצמים, כאילו אומרים 'טוב, אם אין עט אז אולי לא תהיה שנה משהו.. נחכה עם הבקשות לשנה הבאה'. ואז עולה רעיון במוחי.

"בואו  נשים פתקים ריקים!" הרי אלוהים יודע את מה שאנחנו מבקשים ובטח גם על מה אנחנו מודים".

ובאופן יוצא דופן, הרגשתי ששכנעתי, או שפשוט לא היתה להם ברירה אלא להסכים, כי באמת לא היה שום עט בסביבה.

פנינו לדרכנו, כל מין לקירו המיועד, מצוידים בפתקים הריקים.

כשהתקרבתי לכותל, ראיתי עשרות חלומות מגולגלים על הרצפה, נדרכים על ידי כיסאות ש עליהם ישובות גברות עבות רגליים וחשבתי לעצמי שהפתק שלי הכי מיוחד, כי גם אם ימצא עצמו מתגלגל, יהיה הכול חקוק בליבי ואלוהים ימצא דרכו לשלוף את זה משם.

התקרבתי אל הקיר, מאתרת ממרחק מה חריץ קטן ומיותם ויודעת שהוא יהיה שלי עוד רגע.

אני מתקרבת, לוחצת את הפתק שלי פנימה ומרכינה ראשי להודות על שצריך להודות ולבקש עוד כמה דברים קטנים. אבל אז האישה שלידי מתייפחת בתחינה לאלוהים  וזו משמאלי ממלמלת בקול ואני נותרת באמצע עם חריץ ממש ממש טוב ועם פתק שלא כתוב עליו כלום ולא מצליחה לנסח לעצמי את שאני מרגישה.

כשהרגשתי שהכל הופך בליל של הודיה ובקשה בלי איזה מסר מסודר, מצאתי את עצמי  אומרת לקיר, "טוב, נדבר אחרי זה".

אחר כך חשבתי לעצמי, הרי אני לא באמת צריכה קיר , לא באמת צריכה פתק, כדי לדבר עם אלוהים שלי.

אבל היי, איך אפשר לוותר על ההזדמנות להצטופף עם העם שלי, בירושלים שלי, בארץ ישראל שלי, ערב ראש השנה תשע"ז?!