רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

תשובה על התשובה

כ״ה באלול ה׳תשע״ו כ״ה באלול ה׳תשע״ו 28/09/2016 | מאת אבינועם הרש

כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים אם חדרו לי למרחב האווירי המקודש של הזמן וההספק?

יום שלישי השבוע, אני פותח את הקלמר, רוצה להתחיל בשיעור ומגלה שאין  לי עט אחד לרפואה. לא נעים.  שאלתי את הכיתה: "למי יש עט?" ולפני שהספקתי להבין מי נגד מי נפתח בכיתה מירוץ בהול בין התלמידים מי יהיה הראשון שיביא לי את העט:

עיניים בורקות נדלקו לרווחה. ידיים הותזו לאוויר. קפיצים אנושיים נדרכו. תוך כמה שניות החלו התלמידים לרוץ לעברי בהתלהבות, מגישים לי עטים.

תלמיד אחד הקדים בשנייה את חברו והניח את העט על השולחן שלי עם חיוך מנצחים.

הסתכלתי על המפסיד. בבת אחת חיוכו נמחק, עיניו כבו וכל כולו תסכול, כעס ועצבים.

בשביל מה הוא בכלל השקיע? הביא את כולו? נתן את הספרינט של החיים שלו?

בכדי לראות את חברו דורך לו על הרגליים וקוטף את התהילה?

נזכרתי בגמרא המפורסמת והמצמררת מיומא, כב ב:

"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו"

אם רק מישהו היה יכול להרגיע את הכהן שדחף ולהגיד לו:

אחי, מה אתה ממהר? מה הלחץ? בנחת. בסוף יישאר גם לך.  

או לצטט לו את הגמרא היותר מעודדת מאותה מסכת בדף לח', ב': "אין אדם נוגע במוכן לחברו... אפילו כמלא נימה..."

כי מאיפה בעצם מתחיל כל  הקנאה והרעל לזרום בין אנשים אם לא מהתחושה שמישהו דורך לנו על האצבעות ובעצם לוקח את החלק שהובטח לנו?

לקחתי גם את העט של התלמיד השני.  הסברתי לו שאני גם צריך את גוון הכחול היותר כהה להדגשה.

הוא נראה כמו גנרטור שחזר לחיים. כפתור ההפעלה שלו הודלק שוב. הוא חזר למקום בהליכת ניצחון ובחיוך.

*  *  *

בהפסקה חשבתי על כל התלמידים שהתאמצו, חשבו על תשובה, הצביעו בכיתה והתשובה שלהם, אחרי כל המסע שעשתה עד אליי נתקלה ב'אל תתקשרי אליי, אני כבר אתקשר אלייך'.

מגיע תלמיד לבית הספר, מתאמץ, מכוון, רוצה, משקיע, טורח, בונה ועוטף את התשובה שלו בדם יזע ודמעות. לפעמים גם באלו של הוריו שעזרו לו במיוחד ובסוף זוכה לסוג של מקלחת קרה וצוננת של 'לא מה שחיפשתי!'.

בום. פטיש חמשה קילו על הראש שמונחת לו ישר על הביטחון העצמי החבול שלו. כאילו שבית הספר אמור להיות מקבילית המוחות או בית חרושת לציונים ולא מקום שיעניק לתלמידים תפיסת עולם, על עצמם ועל מקומם המיוחד שהם אמורים למלא בו, כמו גם כלים רגשיים וחווייתיים.

ובשיעור הבא הוא עלול שוב להיתקל במורה שחייב להספיק את החומר לקראת בחינת המיצב ושוב, בום! חמשה קילוגרמים על הראש.

האם במרחב הבית ספרי מעריכים רצון ומאמץ, גם אם אין לך רגל מסיימת כמו של מסי ומוח של ילד מחונן?

כמה קל לתלמידים השקופים והמתקשים לקבל אפס תגמולים ביחס להשקעה במערכת חינוך שמונעת מציונים ומתודלקת בשורות תחתונות ובמבחני תוצאה?

אני לא מדבר על יצירת מבחנים מזויפים ונתינת אשליה של הצלחה כשאין בינה לבין המציאות בחוץ שום קשר. אני מדבר על גילוי אמיתי של הכישרונות והכוחות הטמונים בתלמידים השקופים והתממשות שלהם דרך מדדים נוספים דוגמת אינטליגנציה רגשית, חברותית, מרחבית וכו.  (הווארד גרדנר הרחיב בזה בתאוריית שבע האינטליגנציות שלו).

ובעוד אני מלין על מערכת החינוך, כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים אם חדרו לי למרחב האווירי והמקודש של הזמן וההספק?

כי מה היא בעצם תשובה של תלמיד אם לא הצגת יחיד של יכולותיו וכישוריו ב'כוכב נולד' של השיעור?

כל הכיתה מסתכלת. שומעת. בוחנת. וברגע משיגור התשובה ועד לתגובה שלי, הוא בעצם במצב פגיע וחשוף שישפיע מאוד על ההשתתפות הבאה שלו.

תשובה היא הרבה מעבר לתעבורה של אינפורמציה :

תשובה היא קודם כל הצמדת מחירון לתפיסת התלמיד בעיני הכיתה ובעיקר בעיני עצמו.

ועל כל היחס הלא מספיק מכבד וסבלני שהבאתי לתשובות, על כל אלו אני מבקש מחילה, וצריך לעשות בפניכם תלמידים יקרים בעבר ובהווה:

תשובה. 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן