אחד האורות הגדולים של העם היהודי בדורינו כבה. עם פטירתה של הרבנית אסתר יונגרייז בשבוע שעבר, עולמינו החשיך קמעא.

לפני מספר שנים, התבקשתי להנחות ערב צדקה לנשים. הרבנית אסתר יונגרייז הסכימה להיות המרצה הראשית – ללא עלות לאירגון. שמה היה לשם דבר, והם ציפו למאות נשים שתשתתפנה בארוע, שהיה אמור להתקיים באולם גדול בירושלים.

מעולם לא פגשתי את הרבנית יונגרייז. יום לפני הארוע, היא נענתה לבקשתי לראיין אותה עבור האתר aish.com בבנין של ארגון 'הנני' בירושלים. כתבתי בעבר ספר רב-מכר על אישה גדולה, כך שידעתי "למדוד" גדלות אמיתית. כאשר אתה נמצא במחיצתו של אדם גדול, הוא נותן לך את מלוא תשומת ליבו כאילו אתה האדם החשוב בעולמו כרגע. בעודי יושבת מול הרבנית יונגרייז, המחט המטפורית של "הגדלותומטר" שלי נטה ימינה כל כך, עד שחשבתי שאנו שני בני האדם היחידים בעולם.

לאירגון הצדקה הנ"ל לא היה צוות מקצועי. ניהלו אותו שתי נשים להוטות שייסדו אותו ורצו לראות אותו גדל ומצליח. הן היו אידיאליסטיות ונלהבות, אך לא היה להן נסיון באירגון ארוע כה גדול.

הן אמרו לי מה מצופה ממני לעשות. קודם, היה עלי לדבר כרבע שעה ולהסביר את מטרת האירגון. לאחר מכן היה אמור להיות סרטון באורך עשר דקות עם ברכות תודה של אנשים שנעזרו על ידי האירגון. לאחר מכן הן רצו שאשיק תוכנית חדשה. הייתי אמורה להסביר את הצורך בתוכנית ואז נשים מתנדבות אמורות היו להסתובב בין השולחנות וירשמו מתנדבות חדשות ויגייסו כספים לתוכנית. ולבסוף, היה עלי לתת הקדמה של חמש דקות על הרבנית יונגרייז.

האפשרות לשמוע את הרבנית אסתר יונגרייז משכה נשים רבות יותר ממה שציפו. כל המושבים נתפסו. נגמר כל הכיבוד , ועם כל הכאוס והבלאגן, הארוע התחיל באיחור.

סוף סוף אותתו לי להתחיל, ועליתי לדוכן שעל הבמה. העברתי את הנאום הקצר של ההתחלה אודות האירגון. הסרטון הוקרן, לאחר מספר מאמצים כושלים להפעילו. ואז הצגתי את התוכנית החדשה. בעוד שהנשים הסתובבו בין שאר המשתתפות בנסיון לרשום מתנדבות חדשות למיזם, המשתתפות החלו לנוע באי-נוחות, ולגלות חוסר סבלנות. הן הגיעו אך ורק לשמוע את הרבנית יונגרייז. כתוצאה ממחסור באוכל והתוכנית שנמשכה יותר מדי זמן, כמה נשים החלו לרטון בקול "אנחנו רוצות לשמוע את הרבנית יונגרייז! אנחנו רוצות את הרבנית יונגרייז!"

עמדתי ליד הדוכן חסרת אונים. אמנם לא צעקו לי "בוז" ולא השליכו לעברי עגבניות, אך הרגשתי שכן. הסתכלתי לעבר מנהלות האירגון, אך הן היו נחושות לסיים את תהליך רישום המתנדבות למיזם החדש. קריאות הלעג והבוז גברו. כשלבסוף סימנו לי להתחיל, הכרזתי שאין צורך להציג את הרבנית יונגרייז, וברחתי מהבמה מבויישת.

בעודי פוסעת לעבר הכסא שלי, הרבנית יונגרייז, בדרכה לבמה, סטתה מדרכה וניגשה אלי. היא לקחת את ידיי בתוך ידיה, הסתכלה לתוך עיניי, חייכה אלי, והתחילה להגיד לי, בקולה המתנגן בעל המבטא ההונגרי, איזו עבודה נהדרת עשיתי. כאילו לא היו שם אלפי נשים חסרות סבלנות שחיכו לה, כאילו לא היה אף אדם בתוך האולם מלבד שתינו, היא עודדה ושיבחה אותי. הרגשתי כמו בלון מרוקן שמילאו בו אויר חדש, מתרומם אל על.

ה"גדלותומטר" שלי פשוט התפוצץ.