פתאום קם יהודי בבוקר ומגלה שהתעשר בעשרות אלפי שקלים. 

תקראו לזה לוטו, אראלה, מושיקו או ווט אבר. 

והיהודי הזה, שנקרא לו לצורך הבדוי, חיים, הוא גם חבר ילדות שלי, שבפעם הראשונה מזה שנתיים מצא לנכון לשלם את ההפוך הקבוע שלנו בY קפה בנחלאות.  ההתרגשות מהמחווה של חיים התחלפה לי בדאגה כנה אודות מצב רוחו המרומם שהיה ממש לא אופייני, אבל חיים רק חייך אליי כממתיק סוד ולחש:

"אחי, אל תתחיל לחפור לי למה וכמה, אבל קבלתי סכום כסף שלא תכננו עליו, ככה משמיים".

רציתי להגיד לו: "איזה יופי" ועוד מילים תקניות בעברית כמו: "אני ממש שמח בשבילך", אבל בסוף נפלט לי רק: "איזה מנוול אתה, חיים. סליחה. תמשיך לדבר, אני מקשיב".

ואז חיים סיפר לי, שהוא מתלבט עם אשתו מה לעשות עם הכסף. 

מאז הזכייה, השכל התפרץ אליהם לבית, מנפנף לעברם בצו פינוי בינוי והתחיל לקדוח לו על כך ש"אסור להם לאבד את הראש וכהורים משכילים לארבעה ילדים הם חייבים להיות...",  המילים הכי מבאסות במבוגרית: "מחושבים. רציונלים. מפוכחים".

חיים התחיל לעוף: "ואנחנו בכלל מתים לטוס לאיזה מקום רחוק. לראות עולם. לחוות נופים. בחייאת, נמאס לי כבר לרייר על המגזינים של ה'נשיונאל ג'אוגרפיק' ולראות מקומות שרק זקנים טחונים ממיאמי ביץ' יכולים להגיע אליהם. גם אנחנו רוצים קצת לנשום ולא כחלק מהקבוצה הגריאטרית של טיול סוף החיים ב'בית גילפז'".

"אז לכו על זה, חיים!"  עניתי לו בלי לחייך.

"תגיד, אתה ילד?" התהפך עליי חיים:

"איך נגיע אי פעם בחיים לדירה ככה? ומה עם העתיד של הילדים? אני קורע את עצמי בשתי משרות וחצי כדי שאי פעם נוכל לצאת מהמעגל המדכא של שוכרי הדירות ועד שקבלנו הזדמנות אנחנו נשרוף אותה על החלומות המטופשים שלנו? רוצה עוד הפוך?"

"צודק" עניתי. "תשקיע בדירה ואולי עד גיל שמונים פיית המזל שוב תפגוש אותך. או שלא".

אני מכיר את חיים מגיל אפס. כבר שנים שהבן אדם מדבר על איך שהוא רוצה לצאת מהביצה ולשתות את העולם בקשית. הפעם האחרונה שראיתי את לפידי האש בעיניים הבורקות שלו היה לפני שנים כשהודיע לי שהוא עומד להתארס. מאז אני מוצא שם רק גחלים לוחשות.  

לפעמים, חשבתי לעצמי, הבחירה המחושבת והמשמעותית ביותר היא דווקא לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים, להיות ספונטאני ולהיות נוכח ברגע האמת שהחיים מזמנים לך.

סופו של דבר, חיים ואשתו החליטו ללכת על חופשה מפנקת בצימרים של צפת. וגם אותה השיגו בדיל נחמד של הסתדרות המורים. את שאר הכסף כיאה לעבדים של המאה העשרים ואחת שיכולים רק לפלרטט עם החלומות שלהם, לראות אותם מרחוק ולעולם לא להגיע לארץ המובטחת, הם סגרו בפק"מ.

סיימתי את ההפוך של חיים ויצאתי החוצה. הסתכלתי למטה וראיתי שורה של נמלים עמלות שנראו מתודלקות ממשהו חזק במיוחד. הם סחבו, והתנגשו אחת בשנייה, ומיהרו אלוהים יודע לאן. עקבתי אחרי אחת מהן ששוב ושוב הסתובבה מסביב לעצמה, נחבטת, סוחבת, זוחלת לעבר השום כלום. הופכת את דרך העבודה לתכלית.

חיים יצא אחריי. הוא לקח את שאריות ההפוך שלו בטייק אווי. בטעות טיפה פושרת נשפכה לו מכוס הקפה ונפלה ישר על הנמלה החרוצה שעליה הסתכלתי.