זה היה בסוף שבוע ארוך וקשה, אישית וגלובלית רציתי כבר להדליק נרות שבת ולהרפות מהכל כשחברה שלחה לי הודעת SMS:

"סיפור קטן מהיום: אני באמצע מסע אופניים, נזכרת ששכחתי למרוח על הידיים  קרם הגנה, ולפני עוד דרך ארוכה. עצרתי משפחה ובקשתי קרם הגנה. מתברר שהם באו מצרפת לנופש בארה"ב. דיברנו בצרפתית כמה דקות – ניחמתי אותם על פיגוע הטרור האחרון שהיה בצרפת. השתמשתי בקרם ההגנה, אמרתי תודה, והמשכתי הלאה. אני לא יכולה לשנות את מה שקורה בעולם, אבל אני יכולה ליצור קשר אנושי עם האנשים מסביבי."

חייכתי. הבנתי. מעט אור בתוך החושך הזה. הייתי יכולה להניח לזה, להגיב עם סמיילי ולשכוח מזה. אבל משהו במשפט "אני לא יכולה לשנות את מה שקורה בעולם" הציק לי.

הגבתי:

"תודה על השיתוף. אבל אאתגר אותך: את כן יכולה לשנות את מה שקורה העולם. כשאת מתחברת לאנשים סביבך. אנחנו לא תמיד רואים את ההשפעה הרוחנית – אבל אנו יודעים שהיא אמיתית וקיימת אפילו שהעין לא רואה אותה. לכי תפיצי את האור!"

שלחתי.

אבל רגע אחרי ששלחתי, הרגשתי נדנוד של ספק. האם אני באמת יכולה לשנות את מה שקורה? כל כך הרבה חושך. כל כך הרבה כאב. ברווח הצר ביני ובין העולם תהיתי איזה שינוי אני באמת עושה.

נזכרתי בעוד תקופה של חושך, תקופה אחרת. סבתא שלי הייתה משתפת אותנו במה שעבר עליה בשואה. מאז שהיא נפטרה, אני מוצאת את עצמי נזכרת בסיפורים שלה, מנסה למצוא את המסרים החבויים. סיפור שזכור לי במיוחד הוא על שמושה בחוט. אבא של סבתי היה חולה מאד בזמן שהותם בגטו לודז', ולסבתא לא היו הרבה דרכים להקל מעליו את הסבל. למרות זאת, היא עשתה כל מה שביכולתה למלא את צרכיו, כולל יציאה לרחובות אחרי העוצר בחיפוש אחר אוכל, תוך סיכון ממשי של חייה. העייפות והרעב הקשים שהייתה נתונה בהם בעצמה לא מנעו ממנה לחפש כל אפשרות לעזור לאביה.

סבתי היתה מספרת שלא היה לה מנוח מהדאגה והעזרה לאביה – בכל לילה היא הייתה קושרת קצה חוט אחד לידו של אביה ואת קצהו השני ליד שלה. היא ישנה על הרצפה למרגלותיו ובכל פעם שהוא היה זז, היא הייתה  קמה לראות איך תוכל לעזור ולדאוג לו.

אבא שלה נפטר בגטו לודז', אך ההרגשה שהם מחוברים אחד לשני עזרה לה לשרוד את השואה וליוותה אותה עד סוף ימיה.

כשאני חושבת על אותו חוט, אני מדמיינת חוט דקיק וקצר. הוא מן הסתם נעלם מן העולם כמו חיי רבים שירדו לטמיון  אז. אבל הקשר שהוא יצר מתעלה מעל גבולות הזמן והמקום.

כשנדמה לנו שהעולם מתפרק, הקשרים נראים לנו כל כך קלושים. מה אפשר להשיג עם כמה מילים טובות? מי אני שאפתח בשיחה עם האישה לידי בתור לקופה? מי לא מצא את עצמו עומד על אי בודד של ספקות ופחד? חרדה היא האויב של קשר וחיבור. ככל שהקול ששואג בתוכנו "מה אני יכול לעשות?" משכנע אותנו ומונע מאתנו מלפעול, נישאר קפואים.

אבל יש אפשרות אחרת. אני יודעת שכשסבא רבא שלי התהפך במיטה בלילה, סבתא שלי גם זזה. זה היה אוטומטי. כשאנו מחוברים אחד לשני, כל תזוזה הכי קטנה גוררת תגובה. לא רק מעשים בומבסטיים או אמרות שמגיעות לכותרות מחוללים שינוי. שינוי יכול להיגרם מקשרים אנושיים קטנים. חיוך, קשר עין, כמה דקות של שיחה אמיתית וכנה אחד עם השני.

חברה שלי הגיבה להודעה שלי. שתי מילים פשוטות: "האתגר התקבל".

גם אני מקבלת את האתגר. להאמין שמחוות שנראות קטנות, קישורים בגודל של חוט, יכולים ליצור את הקשרים הכי חזקים; ההתנתקות מהפחד ויצירת קשר יכולים לשנות את מה שקורה בעולם.

סבא רבא שלי התהפך במיטתו בלילה קודר אי שם לפני 70 שנה, אבל אותו קשר האריך ימים יותר מרוצחיו הנאצים. הקשרים שאנו יוצרים נדמים לנו כחולפים. לא תמיד אנחנו רואים את ההשפעה שלהם. אבל מעשה אחד קטן יכול לחולל שינוי לדורות.

השיתוף של הסיפור הזה מרגיש לי קצת כמו אותו חוט. אני לא בטוחה ב100% איך הסיפור מסתיים. יש עוד הרבה חושך בעולם. אבל ככל שאמשיך ואספר את הסיפור, יש סיכוי שזה יגע גם בך. ואז, אנחנו יחד. אז הנה השאלה: האם תקבל עליך את האתגר?

למאמר באנגלית ליחצו כאן.