עמדה בפניי משימה מפחידה: להרצות על השואה לפני 120 נערות כיתה ח', ביום האחרון של שנת הלימודים. וכאילו לא די האתגר הזה, בחוץ היה יום שמשי ויפה. הנערות בוודאי ישתוקקו לסיים ולצאת לחופשת הקיץ שלהן.

היתרון היה שעמדתי לספר להן סיפור יוצא דופן: את סיפורה של חמותי, רחל בלום, זכרה לברכה, סיפור שריתק קהלים רבים ואותו פרסמתי לאחרונה בספר Nothing Bad Ever Happens.

סיפרתי לנערות מתבגרות אלה שחמותי הייתה בערך בת גילן בשנות המלחמה, החל מיוני 1941 כאשר הנאצים פלשו לעירה ועד יולי 1944, כשהרוסים שחררו את לובלין, שם התחבאה אצל משפחה לא יהודיה.

לאחר מכן צללתי לתוך הסיפור, שכלל שיא נוסח הוליווד כשרחל נוסעת בקרון המאסף של רכבת דוהרת ששולחת אלפי חיילי אס-אס לגרמניה. מחשש שקצין אס-אס עומד לגלות שהיא יהודיה, היא משכנעת את נהג הקטר – איוואן רולוק, שהיה הבעל מהזוג הלא-יהודי שאסף אותה אל ביתו – לגרום להתהפכות הרכבת על-ידי האצה בסיבוב חד וצפירה לפני כן כדי לאפשר לה ולמשפחתו לקפוץ מהרכבת (זה עבד - המשפחה שרדה ונאצים רבים נהרגו; רחל בת ה- 15 הייתה אחראית למותם של יותר חיילי אס-אס במכה אחת מאשר כל המאמצים המשולבים של הלוחמים האגדיים של מרד גטו ורשה!).

למרות אופיו הדרמטי של הסיפור, אשמור את הפירוט לספר ובמקום זאת אספר לכם סיפור אחר, שבמובנים מסוימים הוא מדהים אף יותר.

בית הכנסת המרכזי בלודמיר

עיירת ילדותה של רחל, לודמיר, הייתה ביתם של כ- 22,000 יהודים לפני המלחמה. בראש השנה 1942, הנאצים, בעזרת משתפי פעולה מקומיים, החלו להצעיד טורים של יהודים למקום מחוץ לעיירה, שם ירו בהם למוות בתתי מקלע והשליכו אותם לבורות פתוחים. בין 15,000 ל- 18,000 יהודים איבדו את חייהם בדרך הזו. לודמיר הייתה רק אחת מאינספור העיירות היהודיות במזרח אירופה. בסך הכל, כמיליון וחצי יהודים חלקו גורל דומה תחת השלטון הנאצי (אפילו לפני שהחלו תאי הגזים לפעול).

רחל ומשפחתה שרדו הודות למחבוא גאוני בעליית הגג. בשנים שלאחר מכן, היא שרדה בזכות העובדה שנותרה במחבוא והבריחה אוכל לה ולמשפחתה. בסופו של דבר היא הצטרפה לאלפי השורדים המעטים שנותרו בגטו לודמיר, שגוייסו לגדודי עבודת פרך. במשך השנה ששהתה שם, כל בני משפחתה נהרגו או מתו ברעב.

אישה זו סיכנה את חייה כדי להגן על רחל – עד היום שבו שכן אנטישמי גילה אותה.

לבסוף, ב- 25 בדצמבר 1943, הנאצים הגיעו כדי לחסל את כל מי שנותר בגטו. בדרך נס – רחל מצאה מקום מסתור תחת מרפסת עץ. מספר ימים לאחר מכן היא יצאה משם ועשתה את דרכה אל אישה פולניה שמשפחתה הכירה לפני המלחמה.

אישה זו סיכנה את חייה בהגנתה על רחל – עד שיום אחד שכן אנטישמי גילה אותה. האישה הפולניה, שחששה כעת לחייה, אמרה לרחל שהיא חייבת לעזוב עד הבוקר.

היה זה בינואר 1944. שכבה טרייה של שלג עבה נחה על הקרקע. הקור באוויר היה מקפיא. וילדה קטנה, לא לבושה כהלכה, הייתה לבדה ושוב במנוסה.

היא שוטטה ברחובות לודמיר הלא-יהודית זמן מה, לפני שנכנסה לאסם. גופה היה קפוא עד העצם, היא מצאה מקום בקצה המרוחק ותחבה את רגליה לערימת קש כדי להתחמם.

לפתע נכנסה פנימה אישה. עיניהם נפגשו. רחל התחננה בפניה לשתוק והבטיחה שתסתלק למחרת בבוקר. האישה לא אמרה דבר, אספה כמה פריטים והלכה.

עם רדת הערב, רחל התכוננה לעזוב. לילה קודם לכן היה לה חלום עוצמתי בו הופיע אביה שנפטר לא מזמן ואמר לה שהכל יהיה בסדר. היא שאבה אומץ מהחלום, יצאה מהאסם והתקרבה לבית שלצידו.

היא דפקה בדלת. האישה שראתה אותה קודם לכן באותו יום פתחה אותה והזמינה אותה פנימה. האישה הציגה את בעלה ואת בנם בן ה- 17 (לאחר מכן גילתה רחל שהוא עבד בסניף האס-אס המקומי!). הם הציעו לה קערת מרק. במהלך השיחה הסתבר שמשפחה זו, משפחת רולוק, הכירה את אביה של רחל. הם שיבחו אותו על היותו איש צדיק וישר עמו עשו עסקים בעבר. אם לא היה להם כסף לשלם על הפריטים שקנו ממנו, הוא היה נותן להם אותם בהקפה ולא לחץ עליהם לשלם.

בשלב זה במלחמה, הן רחל והן בני משפחת רולוק ידעו שהנאצים יהרגו כל משפחה שתיתפס כנותנת מחסה ליהודי. רחל הבינה את הסכנה ושאלה את גברת רולוק אם היא ובני משפחתה דתיים. האישה השיבה בחיוב. ואז שאלה אותם רחל אם יש להם תנ"ך. שוב התשובה הייתה חיובית. לאחר מכן ביקשה רחל שהיא תניח את התנ"ך על השולחן וכך עשתה האישה. לבסוף אמרה רחל למשפחה כולה, "אני רוצה שכולכם תניחו את ידיכם על התנ"ך". הם נענו לה.

"עכשיו, הישבעו לי בתנ"ך זה שאחרי המלחמה תחפשו יהודים ותספרו להם שיש ילדה יהודיה קטנה שקבורה בחצר האחורית".

"עכשיו, הבטיחו לי זאת", אמרה הילדה היהודיה בת ה- 14 שהתייתמה זה מכבר. "אין לי לאן לברוח. אני עייפה ואני לבד. עוד מעט, אצא לחצר האחורית שלכם ואשכב בשלג. שם אקפא למוות. אתם תקברו אותי. עכשיו, הישבעו לי בתנ"ך זה" – לא קל להעביר את מידת הנחישות שהייתה בקולה של חמותי אפילו בעודה מספרת שוב את הסיפור שנים רבות לאחר מכן – "שאחרי המלחמה תחפשו יהודים ותספרו להם שיש ילדה יהודיה קטנה שקבורה בחצר האחורית. הבטיחו לי שתספרו להם שמשאלתה האחרונה הייתה להיות קבורה עם יהודים אחרים בבית קברות יהודי".

דממת מוות נפלה בחדר. בני משפחת רולוק הביטו זה בזה. אחד אחרי השני, הם קמו מהשולחן וניגשו לחדר אחורי. רחל יכלה לשמוע אותם מדברים. אחרי זמן מה הם חזרו ואמרו לה, "את תישארי איתנו. נספר לאנשים שאת אחיינית שלנו מכפר אחר".

מה שבני רולוק לא ידעו באותו זמן הוא שבהצילם את רחל, הם למעשה הצילו את עצמם – לא רק בנפש אלא גם בגוף (סיפור זה מתואר בפירוט בספר. רמז: זה קשור לסיפור הרכבת שלעיל).

בסוף ההרצאה, 120 הבנות היו מרותקות. החלק המדהים ביותר בסיפורה של רחל הוא שלמרות העובדה שבסוף המלחמה לא נותרו לה משפחה, חברים או כסף – היא הפכה להיות אדם מאושר, פעיל, אוהב ונדיב ביותר– מישהי שאמרה באופן קבוע ובכנות מוחלטת: "שום דבר רע לא קרה לי אף פעם".

סיפורה של חמותי מעורר השראה ברמות רבות. היא גיבורה אמיתית. כיהודים, סיפורה מותיר בנו מסר נוסף: הערך של היותנו יהודים. אולי יותר מכל, אנו למדים ממנה שאם דברים רעים מאוד קורים לנו, יש בתוכנו את היכולת המדהימה, המסתורית, הבלתי ניתנת להכחדה והבלתי מנוצלת לאהוב, להיות מאושרים באמת, להיות פעילים וממוקדים ולשמש מגנט לשמחה עבור אחרים. אלוקים יודע שהעולם זקוק ליותר אנשים כאלה.

Nothing Bad Ever Happens מספר את הסיפור האמיתי והמרתק על מאבקה של רחל בלום לשרוד - בעולם שהיה נחוש בדעתו לחסלה. לחצו כאן להזמנה.