אוסף החדשות שאני רואה בימים אלה הוא שילוב מוזר בין אמצעי לחימה לחתונות. פוסטים על טרור ושפיכות דמים מתערבבים להם עם תמונות של כלות מאושרות וחופשות חלומיות. האם עליי לברך או לבכות? האם העולם מתפרק או שהוא רק מתחיל?

זו איננה דילמה חדשה. אני תוהה על כך כמעט בכל חתונה שאני הולכת אליה. ועם עונת החתונות בפתח, הקדשתי לנושא מחשבה רבה.

דמיינו לכם את התרחיש הבא: חתן וכלה עומדים זה לצד זה תחת לחופה, מוכנים לצאת למסע של חיים משותפים. הברכות נאמרו. הכל מתנהל כפי שהוא אמור להתנהל. ואז, ברגעים האחרונים של הטקס, החתן שובר את הכוס ברגלו כדי לסמל את העולם הבלתי מושלם שאנו חיים בו. תזכורת מוחשית לכך שלא הכל מתנהל תמיד לפי התוכנית.

אנו חיים בעולם מלא כאב והרס. אנו חיים בגלות. ואז, אנחנו קוראים, "מזל טוב!" האמנם? האין זה קצת מוזר לחגוג באותו רגע? נראה לי שאולי יהיה מתאים יותר להשתהות קצת במקום של האבל.

במקום לתקוע טריז בין עצב לשמחה, אנו מחברים בין השניים.

אך לא, אנו צוללים בכל מאודנו לתוך החגיגה. במקום לתקוע טריז בין עצב לשמחה, אנו מחברים בין השניים. אולי זה בדיוק הרגע נכון שבו עלינו לצעוק מזל טוב, הרגע בו אנו מסוגלים לבנות ולקוות לטוב בעולם כה שבור.

כאורחת בחתונה שנערכה בשבוע שעבר, שוב נזכרתי ביכולת זו לבנות מחדש. פגשתי חברה ותיקה, אישה ששכלה את בנה הצעיר למחלת הסרטן לפני כעשור. החתן היה חבר ילדות של בנה. ישנם פצעים שאפילו הזמן לא יכול לרפא. עיניה התמלאו דמעות כשאמרה, "אף אחד לא יודע על הכאב שלנו". ואז הבזיק חיוך על פניה. "לא מתחשק לנו לצאת, אבל יוצאים. ואז מגיע הכוח".

בשעה שחבריו של בנה מתחתנים ויולדים ילדים, הוא יישאר לנצח בן 13. שיחה זו התנהלה מעל המתאבנים ובליווי המוסיקה. היו זמנים בהם הייתי מתרעמת על הפער: איך אפשר לכרסם פטיפורים ולדבר על כאב כה עצום באותה נשימה? שיחתנו הופרעה בחדות על-ידי ההודעה על כניסתם של החתן והכלה לאולם. בעודנו משלבים ידיים בריקוד סוער, לא ממש השארנו את העצב על השולחן ליד המתאבנים. לקחנו אותו עמנו לרחבת הריקודים.

כיהודים, איננו עם של קיצוניות מהסוג של "או-או". אנחנו עם שהוא יותר מהסוג של "גם וגם". אנו יודעים כיצד לחיות בעולם מלא בכאב ובאותו זמן, להחזיק בתקווה. בארץ, זוכרים את הנופלים במערכות ישראל יום אחד בלבד (ובעצם עד לרגע) לפני חגיגות יום העצמאות. לא חייבים לבחור. אנו גם לא יכולים לבחור.

יש לנו היסטוריה ארוכה של התמודדות עם חלומות שהתנפצו. משה רבנו, ברדתו מהר סיני, לוחות הברית בידו, מצא לפניו עם שכשל רוחנית. הוא אולי נשא בידיו את מילות האל ואת חוכמתו, אולם אנו היינו עסוקים בסגידה לעגל הזהב, לאחר שנבהלנו וחשבנו שמנהיגנו לא ישוב לעולם. ברגע של כעס, הוא ניפץ את לוחות הברית. נכשלנו במשימה. 80 ימים לאחר מכן – לאחר הכאה על חטא ומאמצים לבנות מחדש - הוענקו לנו לוחות ברית חדשים, הזדמנות שנייה לקבל את המציאות האלוקית כאן, על פני האדמה.

מה קרה ללוחות הברית הראשונים? האם הם נקברו תחת ערמת האבק של הנצח? לא. לפי המסורת, אספנו את שברי לוחות הברית הראשונים ונצרנו אותם, נשאנו אותם – הן את השבורים והן את השלמים – לאורך מסענו במדבר. תוכנית המגירה יצאה לפועל רק בזכות אותו שבר ראשוני.

איננו אמורים להתעלם מהחלקים הלא כל כך מסודרים בחיינו. איננו צריכים להעמיד פנים שהכל מושלם ומתנהל בדיוק כפי שתכננו. יש לנו את האפשרות להביא את השיעורים של "ככה-הכל-התפרק" יחד איתנו. אם נבחר לאסוף את השברים של התוכנית המקורית, נוכל לחיות לאורה של תוכנית המגירה.

האור בהיר הרבה יותר כשאנו מפנים מקום הן לשברים והן לשלם.

היכולת לשאת את החלקים הכואבים שבנו בעודנו רוקדים יד ביד, היא הסוד של עונת החתונות. אנחנו יכולים להרים כוסית לחיי החתן והכלה ולברכם במילים יפות, אולם אנו יודעים שהחיים מורכבים משחיקה יומיומית הרבה יותר מאשר מנאומי חתונה, מרגשים ככל שיהיו. הניצחון הגדול ביותר הוא לצעוק "מזל טוב!" כשלא הכל מושלם עדיין. החיים אינם מציאות מסוג "או הכל –או לא כלום", אלא עולם מסוג "גם וגם". הכאב יכול להיות עמוק, אולם האור בהיר הרבה יותר כשאנו מפנים מקום הן לשברים והן לשלם.

ואולי זו הנקודה. לחיות בדרך שבה להיות עטופים בכאב זו בעצם החגיגה. מקומם של החלקים השבורים אינו בפח האשפה. הם שייכים לכאן ועכשיו, לצד רגעי השמחה. אוסף החדשות שבפייסבוק הוא עדיין תערובת של פנים מחייכות וכותרות מפחידות. ובאשר לעונת החתונות הנוכחית - נתראה על רחבת הריקודים.