לבקשתכם: מרים בלה בת יחזקאל. זה שמה המלא של מרים שטיינר ז"ל, שבימים אלה בעצם מתקיימת ה"שבעה" עליה, אבל אין מי שיישב עליה שבעה. אז זה השם, למי שרוצה לומר פרק תהלים לעילוי נשמתה. והנה הדברים שאמרנו עליה בגל"צ. מרים הייתה ניצולת שואה, אלמנה, ללא ילדים, אבל ההגדרה "ערירית" ממש לא מתאימה לה. היא הייתה דמות מפורסמת ואהובה במועצה האזורית נחל שורק, שם התגוררה. מאות רבות ליוו אותה בהלווייתה, לא רק כ"חסד של אמת" כי אמרו להם, אלא גם בדמעות של אמת, מתוך אהבה וקירבה. במודעת האבל שכתבו עליה במושב שבו גרה, נכתב: "לא זכתה לזרע של קיימא – כולנו בניה".

הנה ההספד של שכנתה, ורדית לוי:

שלום לך, גב' שטיינר יקרה, בפעם האחרונה.
יותר מכל הייתי רוצה להיות איתך, ברגעייך האחרונים, ללטף את עורך הדקיק וללחוש לך שיהיה בסדר, שהמוות פחות מפחיד משחששת. וכן, היו לך חששות ממנו ודיברת אתי עליהם לא אחת.
איני מתפלאת. ילדה שבגיל תשע רואה את אביה האהוב מתמוטט לידה וכבר איננו – מודעת למוות מגיל צעיר מדי. ילדה שבגיל עשר רואה ערימות של גופות ברחבי בודפשט יודעת כבר מהו המוות, או לפחות חושבת שהיא יודעת. אבל לא הייתי אתך. הייתי בבית וכבר כמה ימים אני נפרדת ממך בביתי. הרגשתי אותך כל כך חזק בימים האלה ורק רציתי שכבר תנוחי, שתהיי אחרי המעבר הזה בין עולמות.

היית אישה של ניגודים. כמו שפחדת מהמוות, כך אהבת את החיים. היית תאבת-חיים ואחת הנשים היותר שמחות שפגשתי בחיי. הבטת לחיים בעיניים וכאילו אמרת להם בעוז הרוח שהיה קיים בך: על אפכם ועל חמתכם אני אחיה בטוב, בשמחה, ולא אפול לייאוש.

כשהתבשרת שלא יהיו לך ילדים החלטת שכך הקדוש ברוך הוא רוצה וזה בסדר. לכל אחד ואחת יש שליחות בעולם, אמרת לי. הקב"ה החליט שלי לא יהיו ילדים ואני מקבלת את החלטתו. הוא ייעד לי תפקיד אחר ואני אמלא אותו בשמחה. כך חיית. היית שואלת אותי בגיחוך מה: לי אין ילדים? יש לי יותר ילדים מלכולם. כל ילדי המושב ילדים שלי. והם, מצדם, קראו לך דודה שטיינר והחזירו לך אהבה.

וכשבעלך נלקח בחטף קמת מהעצב והחלטת להמשיך קדימה. את יודעת, אמרת לי, תעודת הזהות שלו בארנק שלי כל הזמן, כבר עשרים שנה! כשיבוא המשיח ותהיה תחיית המתים הוא לא יצטרך להנפיק תעודה חדשה. אמרת והלב שלי נקרע. הצטערתי מאוד. למען האמת יותר משהצטערתי עליו ועלייך, הצטערתי על עצמי, שאין בי כזו אמונה יוקדת כמו זו שפיעמה בלב שלך.

תמונה עומדת מול עיניי: אני נכנסת לביתך הצנוע, לפני שבועיים. את שוכבת במיטה ובחדר מתנגן קול לימוד. טובי, נכדת הרב שלנו יושבת מול כפות רגליך, עושה לך טיפול רפלקסולוגיה ומקריאה לך מענייני דיומא – קטעים על ספירת העומר. המראה הזה המם אותי. בחדר טיפולים מתנגנת תמיד נעימה שלווה של יונקים ימיים, ציפורים מהג'ונגל... אבל בשבילך הנעימה הכי יפה – היא קול התורה.

ועוד תמונה: אנחנו נפגשות באמצע היום ואת נרגשת. תלמידי הגן שלך יבואו תכף לפגישה שארגנו לך. זו שעתך הגדולה ואת חוזרת להיות הגננת הצעירה והם – כבר מזמן לא צעירים, חוזרים להיות ילדים קטנים.

ועוד תמונה, מלפני ארבע שנים: את מספרת לי על הבריחה מהונגריה ועל דגל ישראל שמתנופף מעל למכונית השגרירות באוסטריה. אמרת לי שמאז ועד היום בכל פעם שאת רואה את דגל ישראל את מתמלאת שמחה עילאית. לא פחות. "אני גם נטורי קרתא וגם ציונית", היית אומרת ומתגלגלת מצחוק. היש צירוף מעניין מזה?
אהבת לאהוב.

אהבת כאמור את התורה, אהבת את מדינת ישראל, אהבת מאוד את חייליה ואמרת לי לא פעם: אתם, הצעירים, שנולדתם פה, לא מבינים מה זה חייל יהודי. לא מבינים את הזכות שיש לכם לגדול פה ולהיות מוקפים בחיילים היהודיים האלה. ואהבת את כולנו, את כל היהודים. אף פעם לא הבנת למה צריך לריב ולמה אנשים שונאים זה את זה. הייתה בך אהבה טהורה וכלום לא כיבה בך את האהבה הזו.

גם לעובדת הזרה שטיפלה בך התייחסת כך, באהבה חברית. וכשנספתה בתאונה ביכית את לכתה כאילו הייתה בשר מבשרך וביקשת ממני שאכתוב למשפחתה מכתב אוהב בשמך.

גב' שטיינר יקרה, אני יכולה לכתוב עוד אלף מילים בקלות. על התפילות שלך, על התהילים שאמרת על כל אדם שנזקק לישועה, על הילדים הרבים שפקדו את ביתך ולא יצאו ממנו בלי ממתק ואמירת ברכה, על האמונה החזקה תמיד, על חוש ההומור, על שכלך החד, על חוש המשחק שהיה טבוע בך. אפשר לתאר את יומך המלא, איך לא, בחסדים. אני יכולה להמשיך, אבל רוצה לעצור כאן.

רוצה לזכור אותך בימים היפים שלך.
שמחה שזכיתי לפגוש באישה מופלאה כמוך.
שמחה שלא בזבזתי את שיחותינו על זוטות.
בטוחה שהתקבלת שם למעלה בכבוד מלכים, כיאה לך.
אוהבת אותך הרבה וכבר מתגעגעת,

ורדית.