קצת לפני שהתגייסת פיללתי בליבי שיפרוץ שלום.

דמיינתי איך הוא פורץ. איך יום אחד מגיע גל גדול וטורף את המחשבות המרושעות שיש לאנשים בראש. ואיך אמהות מכל העולם תוקעות דגל שכתוב עליו בכל השפות, "לא צריך צבא"!

דמיינתי איך אנשים מתהלכים בחופשיות מבלי לחשוב שהם עלולים להיהרג רק כי הם עומדים על פיסת אדמה שיש עליה מחלוקת. דמיינתי את החיילים עומדים בתור ומחזירים חזרה את המדים שלהם והאימהות של כל החיילים פורמות אותם, תפר, תפר ואימהות אחרות יושבות ליד מכונות תפירה ענקיות ותופרות מבדי המדים של בניהן , אוהל ענקי שמשכין בתוכו את כל מי שהלך לאיבוד בדרך.

דמיינתי איך הגרביים העבות של החיילים אשר חיממו את רגליהם בבוץ הקרב , נתפרות גם הן האחת לשנייה והופכות לשמיכות ענקיות ומחממות, ואיך הקסדות הופכות לאדניות קטנות ובתוכן פרחים צבעוניים.

אך בדימיון שלי לא ידעתי מה לעשות עם הנשקים. למה להפוך אותם? הרגשתי שאפילו בדימיון יש לי קושי להניח את הנשק. אולי כי משהו בתוכי יודע שאם אניח אותו, תהיה לכך משמעות הרת אסון מבחינת המדינה שלי והעם שלי.

ילד שלי, כשנולדת ושמו אותך בתוך זרועותיי לחשתי לך באוזן שאעשה הכל שתראה שהעולם מלא בטוב. ביום שהתגייסת, הרגשתי שפתחו לי את הזרועות ולקחו אותך ממני , וההבטחה עודנה עומדת באוויר, ממתינה להתממש.

"עכשיו תורי", לחשת לי רגע לפני שעלית על האוטובוס כשאני מתייפחת בין זרועותיך.

כשהגעת הביתה כחייל בשבת הראשונה, התבוננתי בך. נראית לי אחרת. המבט השובב הפך ממוקד, סביב הציפורניים נדבק נוזל שחור ופתאום המילים שלך קצרות יותר. רציתי שהניחוח הזה, של השבת איתך לא יפוג, שגם אחרי לכתך, הרגעים שלנו יחד יישארו בבית, ידבקו לקירות. כשרוקנתי את הכביסה שלך והתבוננתי בהר הבגדים, הרגשתי קינאה בהם, על כך שהיו איתך , שעטפו אותך בחום.

נקרעתי בין הרצון ליהנות מכל רגע איתך לבין התחושה שעוד רגע שוב תשים עליך מדים, ושוב, כבר לא תהיה רק שלי ותלך למשך שבועיים נוספים.

אני יודעת שאין אמא בעולם המייחלת שבנה יזחל על קוצים, ישכב במארבים, יסתער על אויבים, יאכל מנות קרב ויעמוד כשומר בלילות הקרים. אין אמא בעולם שלא הייתה רוצה את בנה קרוב אליה, בטוח, צוחק.

אז עד שיקום צבא האימהות הדימיוני הזה שבראשי, אגהץ את מדיך ואדאג לגרביים מחוממות עבורך.

ועם כל האמת הזו, הקשה, אני יודעת שיש אמת אחת ברורה, חזקה מהכל, זו המעמידה אותנו באין ברירה , האמת היא, ילד שלי, שעכשיו תורך!