קראתי עכשיו ידיעה מרעישה על אשה מבוגרת שהתבקשה בנימוס רב על ידי דיילת אל-על לעבור מקום לאחר שגבר חרדי לא רצה לשבת לידה, ואמנם הסכימה אז לעבור מרצונה הטוב. אך כעת, נמלכה בדעתה והחליטה לתבוע את אל-על מטעמי הדרה ופגיעה בערך השוויון.

והמהומה רבה והטוקבקים מתלהמים עד בלי די.

והנה נזכרתי במעשה שקרה לי לא מזמן. לפני כמה חודשים נסעתי בקו 405 לתל אביב לבקר את אבי ז"ל שהיה אז מאושפז בבי"ח. כמה דקות אחרי שהתמקמתי בנוחות בכיסא בקדמת האוטובוס, נגשה אלי צעירה (חילונית) ושאלה בנימוס אם אואיל בטובי לעבור למושב אחר כדי שתוכל לשבת יחד עם חברתה. הסכמתי בשמחה. בדיעבד הסתבר שהכיסא הפנוי היחיד היה במרכזו של הספסל האחורי.

כך מצאתי עצמי דחוק ומיטלטל לצד כמה נערים בעלי תספורות אוונגרדיות חובבי רוק כבד במיוחד, כזה שאוזניותיהם האימתניות לא ממש היוו מחסום בעד הצווחות, החבטות והניפוצים אותם הפיקה להקת אופל אלמונית.

בסביבות מחלף מבשרת ציון חשתי בסחרור קל. אחר שהצלחתי להסב את תשומת לבו של הנער הגותי שלימיני השקוע בעוד סשן מוזיקלי הרסני, ביקשתיו לפתוח מעט את החלון. הוא פתח וכשחייכתי והודיתי לו, הסיר את האוזניות, הציץ בי מתוך הפוני המשתפל עד חוטמו, ואמר בקול שקט ועדין להפתיע:

"ראיתי שעברת מהמקום שישבת בו בהתחלה, זה בגלל שהבחורה הזו רצתה לשבת לידך?" 

."לא", השבתי, "היא ביקשה לשבת עם חברה שלה יחד והסכמתי לעבור"

"ותראה איך נדפקת", גיחך בחמלה

השבתי לו שממש לא נורא. טוב שהיא וחברתה נהנות להן כעת.

ובכלל די נחמד איתם כאן מאחורה עם כל הקפיצות והברקסים הפתאומיים. ותגיד מה זו המוזיקה המעניינת וקודחת עור התוף שאתה שומע, אם אתה באמת מצליח לשמוע משהו. וכך גלגלנו לנו שיחה קלה..

כשהגענו לתל אביב, עצר האוטובוס במחלף ארלוזרוב, שם ירדתי אני וכך גם הנער. 

וכשנעמדנו בתחנה שאל אותי הנער "לאן אתה נוסע?" השבתי לו שאני עומד לקחת מכאן אוטובוס לבית החולים. 

"אתה צוחק," הוא אמר לי "זה ממש בדרך לבית שלי. הנה אמא שלי כבר מגיעה. בוא קבל טרמפ". 

"נו אז בסוף לא נדפקתי כל כך, אה"? אמרתי.

"תלוי. אם אמא שלי תחליט לשים מוזיקה קלאסית עד שנגיע הביתה, שנינו נדפקנו חזק", הוא השיב. 

ושנינו צחקנו.

מסקנה: היו נחמדים. אל תהיו נודניקים. אפסנו את הדעות המוקדמות במדף הכי גבוה ואז שכחו אותם שם. אה, ואנשים שאוהבים רוק כבד גם הם בהחלט סבבה.