אם עוד מישהו אחד יאמר לי שעליי להיות "משוחררת", אני אתפלץ.

ברגע ששמים לב לצורת הלבוש שלי: איברי גופי מכוסים וחצאיות ארוכות, אנשים ממהרים להעיר לי שאני כבולה תחת משטר של חוקי הדת, שנוצרו על ידי גברים ונועדו לעזור להם להתגבר על תאוותיהם המיניות.

אינני מבינה: האם אני חייבת להגן על בחירות הביגוד שלי?

בעידן הקידמה שלנו שבו "אתה חיה את חייך ואני אחיה את חיי", קשה לי להיות בעמדת מגננה לגבי בחירות הלבוש שלי. חשבתי שאני חיה בעידן מודרני, בו כל אשה חופשיה להתלבש כאוות נפשה. מעניין- אם מותר למלאכיות של חברת "ויקטוריה סיקרט" להתהלך חשופות על הבמה בתצוגת אופנה, מדוע לי אסור לכסות את איבריי ברבים?

אולי בסקטורים מסוימים "צניעות" קבלה משמעות של סיגוף וקיצוניות דתית. אך יורשה לי להביע שאינני מייצגת אף לא אחת מהתופעות הללו.

אין משמעות הצניעות להעלם או להתכער. משמעותה להתנהג ולהתלבש על פי קוד של כבוד עצמי.

כאשה יהודיה פרוגרסיבית שומרת מצוות, אני בוחרת לכבד את ערכי הדת בעודי חיה בעולם המודרני. אינני מתלבשת כרווקה זקנה, בניגוד לדעה הרווחת. אני נראית טוב ואופנתית בחצאיות ובבגדים לא הדוקים. אין משמעות הצניעות להעלם או להתכער. משמעותה להתנהג ולהתלבש על פי קוד של כבוד עצמי. לגביי, הקוד האתי הזה הוא אישי למדיי.

כשאני מתלבשת בצניעות, אנשים מתייחסים אלי אחרת. במקום להזמין אותי למסיבות רווקים או לקלאבים, מזמינים אותי לארוחת ערב או להרצאה. כשאני מתלבשת צנוע, אני מתייחסת לעצמי אחרת. אינני נתונה ללחצים של חברת בני העשרה המתבגרים. אינני מרגישה שאני צריכה לרצות מישהו, אלא אני מוצאת שאני חיה על פי ערכיי ואמונותיי הדתיות. בני אדם מסתכלים עליי בצורה שונה, וגם גישתם כלפיי משתנה בהתאם.

צניעות בהחלט עוזרת לי לשמור על תמימות מסוימת ביחסים בין המינים. בגלל הרושם ש"הצנועה הזאת" יוצרת, אני משוחררת מהשתתפות בפעילויות שעליהם כנראה הייתי מתחרטת לאחר מעשה.

אמנם אני אשה דתית, אך שום דמות גברית אינה כופה עלי את צורת הלבוש הזו על מנת לגמול את המין הגברי מתאוותיו ויצריו!

האמת היא, שכשאני מכסה את הגוף שלי, בכך אני מחליטה להשתחרר מהסתכלות ומדמיון גבריים שאינם רצויים לי, כמו גם מהאופנה ההולכת ומקצינה יותר ויותר במידת האירוטיות שבה היא מציגה את הגוף הנשי.

כשאני משתחררת מכבלי הלבוש החשוף והפרובוקטיבי, אני מצטיירת לאחרים כאדם בעל שכל שיודע להשתמש בגוף למטרותיו העצמאיות ללא תלות בתשומת לב הגבר והמוזות של מעצבי אופנה למיניהם.

טוב, אולי לנערה המתבגרת או לאשה הצעירה הממוצעת בימינו יש דימוי עצמי גבוה יותר ממני. אולי פחות אכפת לה ממה שגברים מדמיינים עליה או ממה שמעצבי האופנה מנסים להבליט בה ממני. אולי נוח לה עם גופה יותר ממני. אך אני אינני פחות משוחררת ממנה. אני משחררת את עצמי מהאופן המיני שבה מיוצג גופי בבגדים שאני לובשת ובמוח הגברי.

בעוד אני מאמינה גדולה בכוח הצניעות אני כמובן משאירה את ההחלטה לאחרים כיצד הם רוצים לנהוג; אני הרי דוגלת בשיטת: "אתה חייה את החיים שלך", אך בינתיים, הרשו לי להתלבש בצניעות. הרשו לי "לחיות את החיים שלי".