כשראיתי בפעם הראשונה את התמונה המחייכת של דפנה מאיר הי"ד, הרגשתי שאני מכירה אותה. אולי היא למדה איתי במכללה? או עבדה איתי פעם? אבל לא, היא צעירה ממני בדי הרבה שנים ולא הסתובבנו באותם מסגרות ולא יצא לי להכיר אותה בכלל עד לאחר מותה הטראגי ביום ראשון השבוע. כמה חבל.

אילו כוחות נפש אדירים היו באשה הזאת; אמה המאמצת, עטרה, אמרה שפגשה אותה רק בגיל 13 ולאחר תקופה לא קלה התאקלמה והיתה לחלק ממשפחתה. בעלה ספד לה ואמר שנפגשו כשהיו בצבא, ולקח לו רגע להתאהב בה ולדעת שהיא המיועדת לו. שהיא היתה אחת ממליון, שגדלה בתנאי משפחה קשים עד שלא יכלה להשאר שם, ויצרה במו ידיה את חייה, את אישיותה, את משפחתה.

עטרה אמרה שהיא הציבה לבעלה, נתן, תנאי לפני שהתחתנו: לא משנה כמה ילדים יהיו לנו משלנו, אני גם רוצה לאמץ עוד ילדים בנוסף לשלנו.

וכך היה.

הם קיבלו לביתם את יאיר ויניב, אחים בני שנה וחצי ושלוש, והשקיעו בהם וטיפחו אותם כמו גם את ילדיהם שלהם. לא קל היה למצוא משפחה שתיקח את שני האחים ביחד.

הבנתי מאשה שהכירה את דפנה מהגן שבו למדו יניב ובנה, שהילדים נולדו לאם בעלת פיגור שכלי, ושרק לאחר שנולד יאיר התוודעו הרשויות לכך שאמם אינה מסוגלת לטפל בהם.

מהתחקיר עלה שפתחה את הדלת למחבל כשבביתה היו שלושה מתוך ששת ילדיה, כשבעלה היה בביקור אצל רופא בגוש עציון עם ילד אחר. רננה, בתה בת ה-17 תיארה את המחזה המחריד: "ראיתי את המחבל דוקר את אמא והיא נאבקה בו בכל הכח כדי שלא יכנס לבית ויפגע בנו. ברגע מסוים הסכין נתקעה והמחבל נסה להוציא אותה. עיני נפגשו בעיניו. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי. ראיתי שהוא רוצה לפגוע גם בי."

דפנה צרחה כל העת בנסותה להזעיק עזרה וכנראה המחבל שראה שהוא לא מצליח להוציא את הסכין, פחד שישמעו התושבים את צעקותיה וברח. דפנה מסרה את נפשה עבור ילדיה, במותה כמו גם בחייה.

מצאתי את הציטוט הזה בפייסבוק, מסטטוס של צור ארליך:

מתוך הבלוג של דפנה "דרך נשים":

"את התפילה זכיתי לחבר תוך כדי למידה למבחן תרופות במחלקה הנוירוכירורגית בסורוקה, שבה אני עובדת.

יהי רצון מלפניך, בורא העולם המנהלו בחסד וברחמים, שתזכה אותי לחלק תרופות לעמך ישראל הזקוקים לישועה וגם לבני עמים אחרים הנמצאים תחת הטיפול המסור של שליחיך הנאמנים העושים עבודת קודש בימים ובלילות, בשבתות ובחגים, ללא לאות.
זכני נא להבין, לדעת ולזכור תמיד, כי התרופות הן מתנה ממך, ופועלות בשליחותך.
זכני נא לחזות ולשמוח בהשפעתן המיטיבה של התרופות שאחלק לחולים ברחמים.
זכני נא לתת את התרופות מתוך ריכוז, ומתוך הבנת מנגנון פעולת התרופה על המחלה.
זכני נא להבחין בזמן בכל טעות, שלי או של חבריי, בשרשרת מתן התרופה, ולפעול במהירות לתיקונה בטרם תגיע התרופה לגופו של החולה.
זכני נא לפעול תמיד מתוך ענווה, ללמוד וללמד אחרים על ההצלחות והכישלונות בחלוקת התרופות.
זכני נא לתת תרופות לחולים מתוך בריאותי האיתנה ולהודות על כך שאיני נוטלת תרופות אלו בעצמי.
זכני נא ללמוד להזדהות, מתוך בריאות, עם סבלו של החולה ולעזור לו ככל יכולתי בכלים שאתה נותן לי יום יום ושעה שעה.
אמן"

דברתי עם חברה שלי רינה אתמול אחה"צ, והיא אמרה: "תגידי, את לא מרגישה שאת מכירה את הדפנה הזאת? שהיא היתה יכולה להיות חברה שלנו?"

ממש כך הרגשתי.

אשה חזקה, עוצמתית, שבנתה את עצמה, את חייה, את משפחתה במסירות נפש אמיתית, שהשקיעה את נשמתה בתרומתה לחברה, בעבודתה בביה"ח סורוקה, ובילדיה שלה. חבל שלא יצא לי להכיר אותה בחייה. אני חושבת שהייתי יכולה להיות חברה שלה.

יהי זכרה ברוך.