כשקראתי לפני שבועיים על החתונה של שרה ליטמן ואריאל ביגל שנדחתה בגלל הרצחם על ידי מחבלים של אביה ואחיה של הכלה, שאלתי את בעלי "נלך לחתונה ביום חמישי?"

"אני באבל, אני לא יכול. אבל תלכי את בטח, למה לא?"

קצת גיחכתי. אמנם חמותי נפטרה לפני חמישה חודשים ובשנת האבל אסור ללכת לחתונות, אבל לזה? זה לא בדיוק שמחה. הרגשתי שאם אלך, זה יהיה יותר בשביל לנחם, שלא יהיה כל כך עצוב. זה לא השמחה שאסור ללכת אליה באבלות. נו, שיהיה. ממילא יהיה קשה לי למצוא בייביסיטר. הגיע יום חמישי והלכתי לבד.

חשבתי שטוב שיש לי מנוי למכון כושר בבניני האומה, אוכל לחנות בחניון ללא תשלום. LOL כמו שאומרים בלע"ז. בשעה 10:00 השתרכתי לאיטי עם המוני בית ישראל, חלקם ברכב, חלקם באוטובוסים חלקם ברגל, לתוך בניני האומה, שלא רק שהיה פתוח לכולם באותו ערב אלא שהיה מלא עד אפס מקום, וזה עוד חצי שעה לפני שבכלל הוזמנו!

משום מה, למרות שידעתי שכל עם ישראל הוזמנו לחתונה ושכמובן יהיה מלא וצפוף, לא בדיוק שיערתי עד כמה יהיה המעמד נשגב ומרומם של אלפים רבים של יהודים, מכל הסוגים ומכל הגוונים שרים ורוקדים ומשמחים את הזוג הצעיר והחדש הזה, המתעקש לבנות עוד בית נאמן בישראל, למרות האבדן והכאב.

הרגשתי שהמילים "עוד אבינו חי" ששרו עוד ועוד ברקע, קבלו משמעות ונופך. לא רק שעם ישראל חי וקיים וימשיך להתקיים ולהעמיד בתים ומשפחות ודורות נוספים, אלא שגם במשפחה המצומצמת הזאת, ההרגשה היא: האב שלנו הפרטי חי, האח שלנו הפרטי לא הלך ואבד מן העולם, הם ממשיכים להוות חלק בשרשרת של עם ישראל, הם חלק ממשפחה ענקית, אוהבת, מאוחדת.

ראיתי קבוצת אנשים שהגיעו ממונטריאול שבקנדה, עוד שהגיעו מארה"ב, מאות קבוצות של סטודנטים מחו"ל, תלמידי ישיבות, בנות סמינר, מבוגרים, צעירים, חרדיים, חילוניים, דתיים, מתנדבי מד"א, כולם שרים, רוקדים, שמחים בשמחת הזוג הצעיר והחזק הזה. מרגישים קרובים. מרגישים שייכים. עצובים בעצבם, מחזקים, מנחמים, משמחים.

מה אגיד? היה מרגש עד דמעות. דמעות של אושר. מי כעמך ישראל? איפה ישנו עוד עם כזה שיבוא בהמוניו מארבע קצוות תבל להתלכד עם משפחה אחת קטנה ולהפוך חויה של אסון פרטי לאסון לאומי? כשהזוג הנישא על כפיים יצא החוצה אל ההמונים שלא הצליחו להיכנס פנימה אל האולם, עלה גל רועם מן הקהל של קריאות מזל טוב, שירה קצבית וריקודים שאיימו להרעיד את כל המתחם של בנייני האומה.

באתי לשמח ולנחם ויצאתי מנוחמת ושמחה.

"היה ממש מקסים" אמרתי לבעלי כשסוף סוף הצלחתי להחלץ משם ולהגיע הביתה, "הפסדת".

"אני באבל. אסור לי." הוא הזכיר, כאילו התכוונתי שסתם הוא לא רצה להגיע...

הגיוני. כזו שמחה – באמת  מתאים שיהיה אסור בשנת אבל.