ערבי תמים יקר,

אני רואה אותך כל יום. אתה מסדר את המדפים בסופרמרקט, מטאטא את העלים ברחוב, ומעלה את שקיות האשפה שלי למשאית. אתה עושה לי שיפוצים, צובע את המרכזים הקהילתיים שלי, ומחטא את חדרי השירותים במרפאה. אתה גם רוקח בבית המרקחת השכונתי, אח מסור בבית החולים, או רופא אורטופד שמגבס את ידו השבורה של בני.

אתה ודאי אב לילדים. אתה ודאי נהנה לשתות כל יום קפה תורכי ואולי להירגע בערב עם קצת נרגילה. אתה עובד שעות ארוכות כדי לפרנס את המשפחה שלך. אתה ודאי היית נהנה מהכרה, מניצוץ של אנושיות.

כשגדלתי בניו יורק, ההורים שלי חינכו אותי להתייחס לעובדים היהודיים והגויים באותו יחס של כבוד. חייכנו, החמאנו, הצענו שתיה קרה. כשאני עוברת על פניך, ערבי חרוץ, אני רוצה לעשות את אותו הדבר. אני רוצה להנהן "שלום" להגיד "תודה רבה", ללמד את ילדיי שכל אדם נברא בצלם אלוקים, וראוי להערכה מצדנו. אני רוצה להביע את תודתי על הרחובות הנקיים, על התשתיות הטובות של העיר. אם אתה רופא טוב או אח אדיב, הייתי רוצה להכיר לך תודה על טיפול מסור ואמפאתי.

אולם עם כל דקירה, עם כל טבח בבית כנסת, עם כל פיגוע דריסה או ירי, העם שלך מונע ממני את האפשרות הזאת. אתם מונעים ממני את האפשרות לגלות הגינות בסיסית.

ילדי הקטנים מפחדים ולא מעיזים לתקשר אתך. במקום זה, כשהם שומעים את הערבית הגרונית שלך, ורואים את האפוד הזוהר של העירייה שאתה לובש, הם טומנים את פניהם בחצאית שלי ומחישים את צעדיהם, מתחננים שאני אפנה לכיוון השני. אני רוצה להגיד, "זה בסדר ילדים, אלה ערבים טובים! אלה ערבים שפשוט רוצים להתפרנס." אבל במקום זה, אני נושמת עמוק וממשיכה ללכת, מהר, תוך הדוק ידי על גז הפלפל שבכיסי.

לא קשה להסתיר סכין.

"כל הגויים רעים?" שואל בן הארבע שלי. "כל הגויים רוצים לפגוע ולדקור יהודים?"

"לא!" אני רוצה לצעוק. "יש גויים נחמדים ואכפתיים בעולם!"

"בסדר, אבל יש גויים טובים בישראל?" חוקר הגדול.

מה לענות?

ערבי אנושי, אני בטוחה שאתה נמצא איפה שהוא. אני בטוחה שאיפה שהוא ברחובותיהן הצדדיים של בית לחם, נצרת ורמאללה יש ערבים חפים מפשע ששונאים את רצח האימהות, האבות והתינוקות, שרוצים לחיות חיים שלווים ומועילים. אולי אפילו ישנם כאלה בירושלים.

אולם כשאני רואה אותך ברחוב, או במסעדה, או אפילו בבית חולים, איך אני יכולה לדעת אם אתה אחד מ"הם"?

הדמוקרטיה אומרת שהנאשם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. אולם כאן, ברחובותיה של ירושלים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את החירות הזאת. כאן בארץ יותר מתאים לנהוג על פי הוראת התלמוד: "הקם להרגך, השכם להרגו". כשהקבלן שהשכן שלי מכיר כבר עשר שנים, דוקר אותו בחזה; כשהנער שארז את הירקות שלי, מתפרץ לבית הכנסת ומשתולל עם גרזן; כשטכנאי בזק שהתקין אצלי קו טלפון, דורס עם הרכב של החברה רב ירושלמי מבוגר, קשה לי לתת לכם ליהנות מהספק.

זה פשוט יותר מידי מסוכן.

ערבי תמים, הראה לי שיש בך אנושיות. הבדל את עצמך מהמחבלים צמאי הדם. גנה את ההטפה למרד שלא הועילה במאומה לעם שלך. צא בהכרזה נגד האלימות של בני עמך, אהוב את הילדים שלך יותר משאתה שונא את שלנו. תן לי את הגיבוי והיכולת להראות לילדים שלי שאתה מוסרי והגון.

ואז אולי, בפעם הבאה שנראה אותך ברחוב, נוכל לעצור, להנהן בראש, להציע לך שתיה קרה, ולהגיד, "תודה. מעריכים אותך."