רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

הפתרון לגל הטרור בישראל

ו׳ במרחשוון ה׳תשע״ו ו׳ במרחשוון ה׳תשע״ו 19/10/2015 | מאת שרה יוכבד ריגלר

האלטרנטיבה של העם היהודי לייאוש.

בעוד גל הטרור ברחבי הארץ נמשך - עם התקפות יומיומיות של ערבים עם סכינים, רובים, ומכוניות במטרה להרוג יהודים - האוכלוסייה היהודית במחאה, בדרישה שהממשלה תעשה יותר כדי להגן על אזרחיה. לאחר שילד בן 13 שרכב על אופניו ואדם נוסף נדקרו בפסגת זאב ב-12 באוקטובר, התקיימה הפגנה.

מפגינה אחת, טובי הררי, הכריזה: "כפי שניתן לראות, אנחנו נמצאים במצב של פחד. אנחנו חוששים אפילו לשלוח את ילדינו לבית הספר. אני לא שלחתי את הבת שלי לבית הספר כבר שלושה ימים. המצב לא יכול להימשך ככה, מוכרח להיות איזשהו פתרון. ראש הממשלה חייב להתעורר ולהבין שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה! הם דוקרים ברחובות, ואין לנו ביטחון. אי אפשר להסתובב ברחובות. אני לא זוכרת שהיה מצב כזה אי פעם. "

מעולם לא היה מצב כזה.

כאשר גב' הררי נשאלת איזה פתרון היא מציעה, היא מגמגמת: "לו רק היה לי פתרון! ראש הממשלה צריך לחשוב על זה... אולי להטיל עוצר, אני לא יודעת... בשביל זה הוא ראש הממשלה... זה פשוט מפחיד לעזוב את הבית... עכשיו יש הפגנה אז כולנו באנו יחד אבל באופן כללי הרחובות שוממים. אף אחד לא מעיז לצאת לרחוב".

אני חיה בישראל 30 שנה, עברתי שש מלחמות, ואני מסכימה עם טובי: מעולם לא היה מצב כזה. בעבר, כאשר היתה מדינת ישראל תחת מתקפה, תמיד היה פתרון צבאי. גם במהלך מלחמת הטרור של 2000-2004 (המכונה "האינתיפאדה השנייה"), כאשר מחבלים מתאבדים רצחו יהודים באוטובוסים, בתי קפה, קניונים, ובמסיבות בר מצווה, נכנס צה"ל למעוזי הטרור בערים שתחת הרשות הפלסטינית ועקר את תאי הטרור ששלחו את המחבלים. כאשר ירה החמאס מעזה אלפי רקטות לעבר ישראל, פעל צה"ל, באמצעות תקיפות אוויריות וכוחות קרקעיים, והלם באויב עד שנכנע.

עכשיו, לעומת זאת, כמעט כל פיגועי הטרור מבוצעים בצורה לא מאורגנת, בידי יחידים, שאינם צריכים יותר מסכין מטבח כדי להרוג יהודי. המחבלים הם גם נשים וגם גברים, אזרחי ישראל ערבים כמו גם תושבי הרשות הפלסטינית, סטודנטים ממעמד בינוני כמו גם אספסוף, ואפילו בני נוער צעירים כבני 13. איך ניתן להביס אויב ששזור במארג החברה בה אתה חי? האם השְתִי יכול לעקור את העֵרֶב?

הטרוריסט, שב-13 באוקטובר הדהיר את מכוניתו אל תוך תחנת אוטובוס בירושלים ולאחר מכן קפץ החוצה ובאמצעות סכין קצבים הרג את הרב ישעיהו קרישבסקי ופצע אחרים, היה עובד ישראלי ערבי של בזק... חברת התקשורת הלאומית של מדינת ישראל! הוא אפילו ביצע את הפיגוע באמצעות מכונית בזק.

לאחר מכן, בזק פרסמה הצהרה המבטאת "זעם עמוק", ואף הכריזה כי היא מתפללת להחלמת הקורבנות הפצועים. בזק הוסיפה: "אנו מדגישים כי לא היו סימני אזהרה, ולא חלו שינויים בהתנהגותו של העובד שהיו יכולים למנוע את פעולת טרור."

אין סימני אזהרה. אין דרך למנוע את פעולת טרור, אז מה אנחנו יכולים לעשות?

ראש הממשלה נתניהו, שוב, כינס ישיבת חירום של הקבינט הביטחוני שלו. בבוקר שלאחר הרצח הכפול בעיר העתיקה, הקבינט אישר שורה של צעדי חירום, ובכל זאת הטרור לא שכך. הדרישה מראש הממשלה שיפסיק את הטרור היא חסרת תועלת בדיוק כמו הדרישה ממנו שימנע את האנטישמיות האירופית.

לא נראה שקיים פתרון צבאי או מדיני.

בעוד כוחות הביטחון חייבים לעשות הכל כדי לבלום את הטרור, המציאות העגומה שלנו מראה שהפעם, לא נראה שיש פתרון צבאי או מדיני.

ייאוש ואי רציונאליות

ייאוש מניע אפילו את האנשים הכי אינטליגנטיים ובעלי כוונות טובות למסקנות לא רציונאליות ומסוכנות. הסכמי אוסלו, שלא הובילו לדבר מלבד מותם של אלף גברים, נשים וילדים ישראלים, הם דוגמה מצוינת.

ליל ליבוביץ, בטור שכתב ל-Tablet בעקבות הרצח המתועב של איתם ונעמה הנקין, הביע את דעתו ברהיטות:

[ישראל] קיבלה על עצמה סיכונים ביטחוניים ששום מדינה מערבית לא היתה משלימה עמם, ואפשרה לצבאות ענק של טרוריסטים, בחימוש זר, להתעצם בשטחי ארץ שהיא עצמה העבירה ללא תמורה, וזאת באזור מאד מסוכן של העולם...

אם שיחות שלום כבר אינם על השולחן, ממשלת ישראל צריכה לנקוט במבצע צבאי מכריע נגד אלה שיורים באמהות ואבות מול עיני ילדיהם, מבצע שמטרתו להשמיד את התשתית שמזינה סוג כזה של טרור.

רק כמה ימים אחר כך, עם זאת, לאחר מתקפה של דקירות חוזרות ונשנות בכל רחבי הארץ, הציע מר ליבוביץ פתרון שונה:

... תכנית ההתכנסות החד-צדדית, שאריאל שרון עבד עליה לפני שלקה באירוע מוחי עוצמתי. הביטו על מפה של יהודה ושומרון, כפי שוודאי עשה שרון כמה פעמים ביום, ותוכלו להבחין כי חלק הארי של הקהילות היהודיות שם ממוקם בצורה מסודרת על ציר ישר שמאפשר להם להישאר חלק ממדינת ישראל, לכשתחליט ישראל לספח באופן חד צדדי רצועה צרה מהגדה המערבית. ולספח גם את בקעת הירדן, אזור מאוכלס בדלילות אך חיוני לשמירה על ביטחונה של ישראל... אז ישראל יכולה להקים חומה גדולה – מהלך שהוכיח את יעילותו בעשור האחרון בעצירת חלק מהמחבלים הפלסטיניים הרצחניים ביותר מלהגיע ליעדיהם בתוככי ישראל – ואז ללוות את כל האסירים הפלסטיניים הכלואים בישראל לצד השני של הגדר, ולהמתין.

מה מציע מר ליבוביץ המבריק והרהוט? האם לא היתה זו "התנתקות חד-צדדית" שכפה אריאל שרון על הקהילות היהודיות הפורחות ברצועת עזה, שהובילה לשיגורם של אלפי רקטות לעבר ערים ויישובים ישראליים, ולשתי מערכות צבאיות עקובות מדם שנדרשו על מנת לעצור את הקטל? שרון הבטיח לנו שאם, גם לאחר שאחרון המתנחלים והחיילים הישראליים ייסוג מן הרצועה, הממשל בעזה יעז לירות טיל אל מעבר לגבול הבינלאומי המוכר, אזי תנקוט ישראל בצעדים כוחניים והעולם יתמוך בנו...

חיינו – וגם מותנו – בתסריט ההפוך בדיוק. חמאס גם ירה אלפי טילים לפני שאזרנו את היכולת הפוליטית להתקפות נגד, והעולם גם התקומם וזעם על עצם הנקיטה שלנו בפעולות להגנה עצמית.

ועכשיו מר ליבוביץ, בעל החשיבה הישרה בדרך כלל, ממליץ על פתרון דומה, אלא שבמקרה זה, במקום לירות רקטות על שדרות והדרום המיושב בדלילות, הטרוריסטים באזורים שנמסרו, יירו רקטות לעבר נמל התעופה הבינלאומי היחיד שלנו, וכן לעבר מרכזי האוכלוסייה תל אביב וירושלים, בהם חיים רוב הישראלים. ומה בעניין הערים המעורבות רמלה ולוד? מה לגבי האזרחים הערבים של ישראל, המתגוררים בחיפה ונצרת, ומקיימים עצרות תמיכה בטרור? האם גם אותם "ללוות" אל "הצד האחר של הגדר"?

הנה כי כן, כאשר אין פתרונות רציונאליים, אפילו אנשים אינטליגנטיים פונים לאי רציונאליות. אני רוצה להציע פתרון על-רציונאלי.

עוד תקופות של ייאוש

רק פעם אחת קודם חוותה ישראל ייאוש מוחלט כזה. היה זה בשנת 1967, כאשר גמאל עבד אל-נאצר הבטיח לכבוש את ישראל ו"לגרוף את היהודים לים". מול ארבעה צבאות ערביים מתגודדים על גבולותינו, עם נחיתות מספרית במטוסים, טנקים וחיילים, המתינה ישראל בעגמומיות לכיבוש הדורס. ראש הממשלה לוי אשכול פרץ בבכי במהלך נאום רדיו לאומה, הרבנות הקדישה את הפארקים בישראל לבתי קברות, ההומור השחור הרווח היה: "שהאחרון יכבה את האור".

ואז, באורח פלא, בשישה ימים, הביסה ישראל את אויביה, כבשה את המקומות הקדושים ליהודים, ושילשה את שטחה.

היסטוריונים צבאיים מסבירים את הניצחון באותה מתקפה הירואית, בה טסו מטוסינו מתחת לרדאר והשמידו את כל חיל האוויר המצרי כבר בשעה הראשונה של המלחמה ב-5 ביוני. אבל אהוד יערי, העיתונאי הצבאי הנחשב של ישראל, כתב ב-1992 מאמר ב"ג'רוסלם פוסט" מאמר מקיף בו הוא מפרט "צירופי מקרים" רבים ו"תקלות" מאד לא סבירות, שבעצם הבטיחו את הצלחתה של אותה מתקפת פתע של ישראל. הנה רק דגימה:

הנציג של מודיעין הצבא המצרי באל-עריש, הזהיר ב-5 ביוני כבר בשעה 4 לפנות בוקר, כי המתקפה תחל "בתוך דקות". המסר שלו הגיע לבונקר הפיקוד של [אלוף הפיקוד] עאמר בקהיר בזמן אמת; אחד מהעוזרים אפילו חתם על עותק של ההודעה, אבל אף אחד לא טרח לחפש את עאמר...

בבוקר המתקפה, קצינים מצריים שהוצבו בתחנת הרדאר בעג'לון בצפון ירדן, קלטו את אותות השיבוש של המטוסים ישראליים, ושלחו התראה בהולה לקהיר. הסמל שהוצב בחדר הפענוח של הפיקוד העליון ניסה לפענח את ההודעה באמצעות הקוד של היום הקודם... ולא הצליח. הוא הניח את המברק ושכח ממנו. אותה התראת חירום התקבלה גם בחדר המשימות של המטה הכללי... אבל לא היה שם קצין תורן שיטפל בה.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, משה דיין, שהיה שר הביטחון של ישראל, ביקר בכותל המערבי ששוחרר זה עתה. בהתאם למנהג עתיק היומין, הוא הכניס פתק בין אבני הכותל העתיקות. ברגע שעזב דיין, חילצו עיתונאים את הפתק בחוסר רגישות וקראו אותו. הגיבור הצבאי החילוני כתב ציטוט מתהילים: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".

ייאוש הופך לניצחון באמצעות התערבות עליונה. אין לנו פתרון אחר.

שני הצעדים

תכנית שנים עשר הצעדים, המצליחה בכל העולם, היא דוגמא מוכחת של הפיכת ייאוש לניצחון באמצעות פנייה לאלוקים לעזרה. שני השלבים הראשונים הם:

הכרנו בכך שאנו חסרי אונים מול ________, שהחיים שלנו הפכו לבלתי נשלטים.

אנחנו מאמינים בכך שכוח גדול מאיתנו יוכל להשיבנו לשפיות.

ברור שזו אותה הנוסחה ששחררה את אבותינו מעבדותם באימפריה החזקה ביותר והמתקדמת בעולם באותה תקופה, מצרים. בני ישראל המדוכאים קיוו לפתרון מדיני, שכאשר ימות פרעה העריץ הנוכחי, הוא יוחלף על ידי שליט הומאני יותר. כאשר התברר כי פרעה החדש גרוע אפילו מקודמו, קראו העבדים האומללים, בייאושם כי רב, לאלוהים. התגובה האלו-הית הייתה שרשרת הנסים של יציאת מצרים.

אולי זו הסיבה שהתורה מצווה עלינו לספר את הסיפור של יציאת מצרים לילדינו בכל הדורות. זו היא הפרדיגמה היהודית: כאשר הייאוש דוחף אותנו לפנות לאלוקים, מתרחשת גאולה פלאית.

כשאני יושבת כאן בביתי בעיר העתיקה בירושלים, שומעת סירנות של משטרה ואמבולנסים ממהרים לעוד אירוע טרור, עוד דם יהודי שנשפך על ידי אלה המאמינים שרצח של יהודי הוא כרטיס הכניסה שלהם לגן עדן, אני יכולה בקלות ליפול לייאוש. במקום זה אני זועקת לאלוקים שיגאל אותנו. אני יודעת שאלוקים יכול לפתור את הבעיה בדרכים שאנו בני האדם לא מסוגלים אפילו לחלום עליהם.

וכמו שדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הצהיר: בישראל, אם אתה לא מאמין בנסים, אתה לא ריאליסט.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן