כל כך נרתעתי במשך כל השנים מלדון בעניינו של יונתן פולארד. כיהודי אמריקאי, שאוהב את המדינה שלי ואת כל מה שהיא עושה למען היהודים, הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיראות כפוי טובה, או גרוע יותר - לא נאמן.

אבל למרות כל זאת, עם הזמן נהיה לי יותר ויותר קשה להתעלם ממה שנראה כמו אפליה בוטה, נגד יהודי שהואשם בשנת 1987 בריגול לישראל. איזה הסבר אחר אפשר לתת ליחסה הקשה של ממשלת ארה"ב כלפי יונתן פולארד?

מתוך מיליוני הדברים שנאמרו בעניינו, עובדה אחת, לדעתי, בולטת במיוחד: הממשלה האמריקאית הפרה את העסקה שהיא עשתה עם פולארד. זה לא חידוש שלי. אפילו אלה שתומכים בהמשך מאסרו, כמו לדוגמא מ. א. באומן, אדם שהיה מעורב ישירות בתיק של פולארד, וממשיך להגן על מאסר העולם של פולארד, מנסים להשכיח את הפרט הקטן הזה, אבל זה לא יעזור להם. וכפי שאלן דרשוביץ הגיב באתר של הטיימס: "מ. א. באומן לא סיפר לקוראים שכאשר מר פולארד נכנס לעסקת טיעון שלו, ממשלת ארצות הברית הבהירה בכובד ראש בפני בית המשפט, שגזר דין של פחות ממאסר עולם יספק את הצורך בעשיית צדק". באומן לא מזכיר זאת בכל מאמרו ואפילו לא מתייחס לעוול הזה.

"הפניה הרצינית הזאת", כותב דרשוביץ, "הייתה בתמורה להודאה באשמה של פולארד. יש פגיעה גם בחוק וגם ברוח עסקת הטיעון, שמר באומן, שעבד באותה תקופה במשרד המשפטים, טוען כעת שפולארד חייב לרצות את מאסר העולם שהושת עליו על ידי בית המשפט, למרות שהממשלה דרשה גזר דין שפולארד כבר ריצה."

מובן, שעל פי תקדימים היסטוריים ומשפטיים, היה מאוד הגיוני שהתובעים לא ידרשו מאסר עולם לפולארד.

ההיסטוריון גיל טרוי כתב לפני מספר שנים: "מרגלים עבור בנות ברית אחרות, כמו ערב הסעודית, דרום אפריקה, מצרים והפיליפינים, נאסרו לטווח של בין שנתיים לארבע, עם גזרי דין מקסימליים של 10 שנים. אפילו שני בוגדים אמריקאים שריגלו לטובת ברית המועצות בימי המלחמה הקרה, סמל קלייטון לונטרי, וסוכן ה-FBI ריצ'רד מילר, נאסרו לתקופות של 9 ו-13 שנים, בהתאמה".

אם כך, בהתחשב בזה שפולארד כבר מרצה את שנתו ה-29 מאחורי סורג ובריח, אין זה פרנואידי מצד טרוי לתהות: "גזר הדין המוגזם של פולארד – יחד עם הסירוב המתמשך לשחרר אותו – העלה שאלות ביחס לאנטישמיות הרשמית של ארה"ב, והאם פולארד סובל מעונש חמור יותר על חטא היותו יהודי אמריקאי שריגל לטובת ישראל."

למרות כל הראיות הללו לאפליה וחוסר הגינות, הזרם המרכזי בקהילה היהודית לא מתלהב בדרך כלל ללכלך את ידיו בנושא זה. אם בכלל, הוא יוצא מגדרו כדי לא להגן על פולארד, שמא יאשימו אותו בנאמנות כפולה.

אולם מה שרבים כל כך בקהילה שלנו פספסו, זה שאפילו יותר משהמקרה של פולארד מעיד על אנטישמיות, הוא מסריח מאנטי-אמריקניות.

פולארד היה צריך להשתחרר לפני שנים רבות משום שאפליה וחוסר הגינות הם עקרונות אנטי-אמריקאים. כפי שהשופט סטפן ויליאמס כתב באחת מבקשות החנינה הכושלות של פולארד, טיפול הממשלה במקרה של פולארד הוא "עיוות יסודי של צדק".

פרשת פולארד כבר אינה עוסקת במעשיו האפלים, אלא בהפרת זכויותיו

אין פלא שדווקא גויים מוכרים, כולל מזכיר המדינה לשעבר ג'ורג' שולץ ומנהל ה-CIA לשעבר ג'יימס וולסי, כמו מנהיגים פוליטיים משתי המפלגות, הצטרפו ללובי לשחרורו. הם לא עושים זאת משום שפולארד גיבור. הוא לא. לשיטתם - הוא פושע. אולם באמריקה, אפילו לפושעים יש זכויות, ואת הזכויות האלה אסור להפר.

פרשת פולארד כבר אינה עוסקת במעשיו "האפלים" – אלא בהפרת זכויותיו.

ליהודים צריך להיות מספיק אמון במערכת האמריקאית, כדי לטעון לזכויותיו של פולארד, בלי פרנויה מנאמנות כפולה.

אלה שבסופו של דבר מתאחדים לשחרורו על בסיס חנינה – בהתחשב במצבו הבריאותי המחמיר – אינם מיטיבים עמו. לא מדובר כאן ברחמים, מדובר באובססיביות לצדק שכבר מזמן הפכה לאי צדק משווע.

אתם יכולים לשנוא את פולארד בגלל מעשיו. אתם יכולים לשנוא אותו בגלל שהוא גרם לכם להתכווץ בבושה. אתם יכולים לשנוא אותו בגלל שהוא גרם ליהודי ארה"ב להיראות לא נאמנים.

אבל אם אתם באמת רוצים לגלות נאמנות לאמריקה, לדעתי אין דרך טובה מאשר לגלות נאמנות לערכים האמריקאים. ואיזה ערך אמריקאי גדול יותר ומכובד יותר מאשר "צדק לכל"?

*טור דעה זה הופיע בג'ואיש ג'ורנל