בשבוע שעבר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את תקציר דו"ח ועדת החקירה של הארגון, בנושא מבצע "צוק איתן". במסגרת מסיבת העיתונאים "נדהם" המזכ"ל באן קי מון מהעובדה, שבחלק ממתקני אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים) בעזה, הוחזקו טילים ואמצעי לחימה מגוונים אחרים, ואף בוצע מהם ירי לעבר ישראל.

אל לנו להיות מופתעים מהזעזוע של המזכ"ל. אחרי הכל הוא אדם עסוק, וודאי לא מצא את הזמן לעקוב אחרי שלל הדיווחים על כך שבעשור האחרון (במיוחד, מאז עלה החמאס לשלטון בעזה בשנת 2006), הפכה הסוכנות המשויכת לאו"ם, לחלק מהמנגנון החמאסי ברצועה, והיא נגועה בפעילות טרור ושקועה בהסוואתה של פעילות זו עד צוואר.

אין הכוונה לדיווחי המודיעין של זרועות הביטחון הישראליים או אפילו לדוחות האמריקאים העדכניים, המוכיחים כי מתקני הסוכנות הפכו למחסני נשק, שבתי הספר שלה הפכו לבסיסי תקיפה, ושרבים מ"פקידיה" הם למעשה פעילי חמאס, המקבלים את שכרם מהאו"ם ומהמדינות התורמות סעד "הומניטרי" לפליטים. די היה לו לקרוא דוחות שרשמו אנשיו בעצמם, שהמפורסם בהם הוא דו"ח לינדסי (2009) – לשעבר היועץ המשפטי של אונר"א - שביקש לטהר את הסוכנות מהפעילויות הפליליות והמיליטנטיות שפשו בה, ולהן נחשף בתקופת כהונתו.

אונר"א נולדה בחטא

על "לידתה בחטא" של הסוכנות לפליטי פלסטין, בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948, כבר נכתב הרבה. די אם נזכיר כי למרות שלאו"ם יש נציבות עליונה לטיפול בפליטים בכל העולם (תפקיד אותו היא ממלאת בהצלחה ובאפקטיביות מאז מלחמת העולם השנייה – יישובם של עשרות מיליוני פליטים בעולם, ומתן תקווה ואופק כלכלי וחברתי חדש עבורם), בחרו מדינות ערב להפעיל לחץ על האו"ם להקמתה של סוכנות מקבילה לטיפול אקסקלוסיבי בפליטים הפלשתינים. בתום 67 שנים – ניתן לומר בפירוש כי אונר"א נכשלה כישלון חרוץ במתן פתרון לפליטים הפלשתינים, שהפכו מכ-700 אלף בני אדם ליותר מ-5.5 מיליון נפש. היא מנציחה את הסכסוך ומייצרת תלות של דורות במנגנון מנופח, בזבזני ומסואב – שנראה כאילו נועד להמשיך ולקיים אך ורק את עצמו.

גם על התנהלותה החריגה של אונר"א נכתב רבות לאורך השנים – על כך שהיא הגדירה לעצמה "מיהו פליט?", ושבניגוד לנציבות הכללית המגדירה פליט על בסיס הסכנות לחייו ולחירותו, אונר"א מסתפקת בעובדה שהוא עזב את ביתו בפלשתינה המנדטורית (והיות שזהו נתון מעברו, והעבר איננו ניתן לשינוי – הוא לעולם ימשיך להיספר כפליט); על כך שהיא מעניקה מעמד של פליט גם לצאצאי הפליטים המקוריים, הם ובניהם עד סוף כל הדורות – גם אם הם חיים כיום ברווחה בצ'ילה או באוסטרליה (וכבר נמצאו ברישומיה גם אנשים שעברו מן העולם); על כך שאי אפשר לצאת ממעמד הפליטות על פי כללי אונר"א – פרט למימוש "זכות השיבה" (מושג שכבר הוכח משפטית כי אין לו תוקף, מקבילה או ישימות בדין הבינ"ל), ולכן – ובצירוף הדורות הבאים – מספר הפליטים הפלסטינים לעולם איננו קטן, אלא רק עולה – ואפילו אם התאזרחו בארצות מושבם (כמו בממלכת ירדן).

אם לא די בכך, אונר"א חורגת פי 4 בתקציבה (לנפש) ביחס לנציבות הפליטים הכללית, ופי 30 בהעסקת כוח אדם (שוב, לנפש) – במיוחד מפני שהיא גם מעסיקה את הפליטים עצמם בין שורותיה, דבר שיוצר ניגוד אינטרסים מובנה, ומייצר תלות המנציחה את המצב. היא פועלת ליצור אלטרנטיבה לשלטון המקומי, כיוון שהיא חורגת מהמנדט שנתן לה האו"ם – רק לסעד הומניטרי ופיתוח מקורות תעסוקה – ובפועל היא עוסקת בנוסף גם בחינוך פוליטי ומסית, יזמות עסקית, סדר ושיטור, ייצוג משפטי, תשתיות ובנייה, וגם מסכסכת בין ה"פליטים" לבין שלטונות הארצות ה"מארחות" (בדגש על ירדן, סוריה ולבנון) ומצביעה על "אוזלת ידן". התנהלותה הארגונית חורגת "בענק" מהמקובל במוסדות אחרים של האו"ם – החל ממינוי דירקטור ללא מכרז וכלה בהיעדרן של רשויות מנהלות ומפקחות, חוסר בוועדות מינויים, מחסור בנהלי דיווח, שינוי תכוף של מטרות ויעדי תקצוב, ניהול משאבים מושחת ועוד כהנה וכהנה סדרי מנהל "תקינים".

סיום המנדט של אונר"א, לפחות באזורי יו"ש ועזה, והעברת סמכויותיה לרשות הפלסטינית – היו חלק מהסכם ההבנות שחתמה ממשלת ישראל עם הרשות הפלסטינאית בשנת 1995. ואכן, אונר"א עצמה הכינה תוכנית חומש להעברת תפקידיה ותקציביה לרש"פ – תוכנית שנגנזה עקב האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, אבל חודשה לאחר תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. על הכל היה מקובל, לפני כעשור, כי המצב אינו יכול להימשך עוד, וכי עם כינונה של רשות פלשתינית צריכה אונר"א לחדול מלהתקיים (בשטחים), היות ואת צרכי העם הפלשתיני יספק מעתה השלטון המקומי שלו.

המהלך נעצר שוב לאחר זכייתו של החמאס בבחירות בעזה (ינואר 2006), ומאז התדרדרה הסוכנות לשיתוף פעולה מסיבי עם החמאס, להעסקת אנשיו בשורותיה ובדרגים המנהליים שלה, להסתאבות בשחיתות עמוקה, להקדשת משאבים לניגוח של ישראל בזירה הבינ"ל, ומעל הכל – לשיתוף פעולה עם הזרוע הצבאית ופעילי הטרור, שהפכו את מתקניה למחסני נשק ובסיסי תקיפה כנגד יישובי הדרום.

לפרק את אונר"א

כעת, כששלטון החמאס ספג מכה ב"צוק איתן", נראה כי זה הזמן להכות בברזל בעודו חם: כל שושביני הסכם-הרגיעה החדש (מצרים, אירופה וארצות-הברית), רוצים לראות בהחלשתו של ארגון הטרור הדיקטטורי בעזה – ולכן זוהי "שעת רצון" לחתור לחידוש התוכנית להעברת הטיפול בפליטים הפלשתינים לידי הרשות הפלסטינאית. ממילא יש לתקצב את שיקום הרצועה במיליארדים, ובעולם יעדיפו לראות את הרשות הפלסטינאית בראשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) אחראית לחלוקתם – במקום את החמאס או את הסוכנות העוינת והנגועה בטרור.

נוסף על כך, רצונו העז של עבאס לשדרג את הלגיטימציה שלו בעיני עמו (כמשקם הגדול של עזה מחורבותיה) ובעיני אומות העולם (כפרגמטיסט וכמתון), מעורר אופטימיות בדבר הגעתן של התרומות שמועברות כיום לאונר"א (בחלקן היחסי המיועד ליו"ש ולעזה) יותר למישור ה"אזרחי" מאשר ל"צבאי", ולא כפי שהיה בתשע שנות שלטון החמאס בעזה.

יש את כל הסיבות לקוות כי אם יתממש מהלך כזה, הוא יהווה "פיילוט" מוצלח להעברת הסמכויות מאונר"א לידיים אחרות גם ביתר ארצות פעילותה (סוריה, לבנון וירדן) – חידוש של הערוץ "המקביל" שהותנע בזמנו, לפירוק כולל של אונר"א – ובכך לקדם גם פתרון של קבע לפליטים הפלשתינים שלא על חשבון מדינת ישראל. אמנם סביר כי חלק זה של התוכנית ידרוש התדיינות ממושכת הרבה יותר (ודאי על רקע המציאות השבירה בסוריה ובלבנון), אך אין להירתע לפחות מהשמעת הקריאה להתחיל בתהליך.

לכן, בהזדמנות ייחודית זו, על ישראל להתעקש ולתבוע את התנעת התהליך למימוש התוכנית להעברת הסמכויות, ואת חיסול פעילותה של אונר"א ביו"ש ובעזה.

הקליקו כאן לצפיה בסרטון שמעמיק בהסבר על השחיתות וחוסר הצדק.

המאמר מפורסם ברשות מתוך אתר מידה.

התמונה באדיבות האמן אריק וייס