1. אנחנו מדינה בהפרעת קשב. נושא רדף נושא בבחירות האלה, והכול בווליום שיא. לא בכל יום התחלף כאן הנושא, אלא כמה פעמים ביום. הקצב ניצח את הקשב. אם גם אלי אוחנה וגם ברק אובמה הם כותרת ראשית – מה בעצם ההבדל ביניהם? החשוב והשולי התערבבו, וגם הגבוה והנמוך. נראה היה שאין הבדל בין חקירת השחיתות בישראל ביתנו לבין הסרטון של הליכוד עם החמאסניק. הכול "שערורייה", הכול "פרשה", הכול מסעיר, אבל לכמה רגעים בלבד, עד לסערה הבאה. תיזכרו רגע כמו אמוציות עוררו בנו הנושאים הבאים, וכמה מהר הם התנדפו: דו"ח מבקר המדינה. העימות בין המתמודדים. מושיק גלאמין. יאיר גרבוז. הנאום בקונגרס. פרס ישראל לספרות. קלטת הרב עובדיה יוסף. נתניהו בשוק מחנה יהודה. הבקבוקים הממוחזרים. ארגון וי-15. כשסף הריגוש כה גבוה, הכול נבלע חיש קל במעמקי הפיד, לטובת ה"שתפו" החדש. בתוך כל הבלגן הזה, גם סרטוני הישראלי המכוער נראים כמו סרטוני בחירות. עם זיכרון ציבורי כל כך קצר, מה הפלא שלפיד מדבר בכנסים שלו על הישגים שלא היו? לפני שבועיים פגשתי ח"כ של "יהדות התורה" והחמאתי על כך שלפחות הם חוסכים מאיתנו גימיקים. "כן", הוא אמר, "אנחנו מפלגה אידיאולוגית, חברתית, חרדית, עם קול צלול, מי צריך שטיקים כאלה?". כעבור יומיים החלה גם מפלגתו להפגיז בסרטונים משעשעים משלה.

2. התקשורת עצמה הפכה לנושא. בעבר היא רק סיפקה מועמדים. בפעם הקודמת עברו מהעיתונות לכנסת יאיר לפיד, עפר שלח, מיקי רוזנטל ומירב מיכאלי, והפעם אלה שרון גל, זוהיר בהלול וינון מגל. אבל אט אט הנושא עצמו הפך לתקשורת. היא לא מדווחת על דברים, היא הדבר עצמו. האם היא שמאלנית או ימנית? אובייקטיבית או בעלת אג'נדה? נתניהו לא מציג את עצמו כמתמודד מול בוז'י, אלא מול התקשורת. הרבה פוליטיקאים באו הפעם לאולפנים, מראש, כדי לריב עם המראיין (ואז להעלות את הסרטון מהר לפייסבוק). בניגוד לתפיסה שהכול קורה ברשת, התברר שהתקשורת הממוסדת עדיין כאן.

3. גם היהדות והציונות עדיין כאן. לא סתם מפלגת השמאל קראה לעצמה "המחנה הציוני" ומפלגת הימין "הבית היהודי". בלי ציניות, אלה מותגים ששווים הרבה. יהדות וציונות הן דברים שרוב הציבור הישראלי רוצה להזדהות עמם, בימין ובשמאל. משעשע היה לעקוב אחרי התלונות ההדדיות של המפלגות: הבית היהודי עתרה נגד השימוש בשם המחנה הציוני בטענה כי מדובר במפלגה אנטי ציונית. בתגובה הוגשה עתירה משמאל לפיה הבית היהודי קיצונית ואינה מייצג את ערכי היהדות האמיתיים. ומי שישב ודן בעתירות האלה, וכמובן גם דחה אותן, הוא השופט הערבי ישראלי סלים ג'ובראן.

4. הנוער ערני. בניגוד למה שנוטים לומר עליו, הנוער הישראלי התעניין בבחירות בגדול. רוב הכותרות יצאו מפאנלים בבתי ספר תיכוניים. רוב האירועים המעניינים התרחשו מול עיניהם של בני עשרה מרותקים. אחד המועמדים שתיזז בין תיכון לתיכון סיפר לי שהצליל שיזכור מהמרוץ הזה הוא קולו של הצלצול בבית הספר.

 

מצוטט ברשות מתוך טורה של סיון רהב מאיר