מתכון מנצח, להציץ על זוגות אמיתיים, במצבים בלתי אפשריים. יש משהו מענג לראות את הריבים הקטנים, האינטימיות, הלחץ והעצבים, ובכלל איך אנשים מתמודדים באמת. כמה כיף להיות שיפוטי, להתרגש מהג'סטות הקטנות, לצחוק על הפאשלות, להתרגז על מתמודדים שמתגלה אצלם רשע וחוסר חמלה כלפי בנות זוגם. לחלום ביחד איתם על הפרס הגדול שמחכה להם אי שם אחרי הגמר.

אני לא נכנס כאן לדיון עד כמה נכון מוסרי וערכי לצפות בתוכניות האלה. אבל הייתי רוצה לדבר על חוסר הצדק בהתייחסות השיפוטית שלנו. כולם גם יודעים שהתוכניות נערכות ולכן מאד יכול להיות שהתמונה שלנו אינה מלאה ואינה שלמה, וגם אין בזה הרבה תועלת ממשית. מה שכן כדאי לעשות, זה לנסות לקחת מוסר ולחשוב על עצמי, איפה המצבים האלה פוגשים אותי. החדשות מלאות בסיפורים על אנשים שמתנהגים רע: מבזבזים כספי ציבור, משפילים את עובדי המשק שלהם, או מנצלים אחרים שתחת פיקודם. גם אם זה לא פלילי, זה רחוק מלהיות מוסרי ונכון, וכנראה גם בנו יש זרעים של התנהגויות כאלה, וצריכים לעקור אותם מן השורש. נכון שאנחנו רחוקים מאד מהאתגרים ההזויים שאותם המתמודדים עוברים, אבל גם אנחנו לא לגמרי מתוקנים במידותינו, ואף אחד לא יודע איך הוא היה מתנהג במצב שכזה. אז נכון שאנחנו היינו מספיק חכמים לא להכניס מצלמות לצלם אותנו ברגעים שכאלה, אבל לא הפומביות היא הנושא – הנושא הוא צורת ההתמודדות שכל כך מציפה אותנו, גורמת לנו להתעמת מול מצבים בחיים שגם אנחנו לא מצליחים להתנהג בהם בג'נטלמניות, אצילות, קור רוח, אמפטיה וחמלה.

3 נקודות שעלו בראשי בזכות כמה מתמודדים חמודים במרוץ למליון:

  1. תציבי לו גבולות! יש נטיה אנושית לבדוק את הגבולות, גם של בת הזוג האהובה, אולי אפילו במיוחד את הגבולות של בת הזוג. וכיון שבכולנו יש משהו אגואיסטי, כעסן, נהנתן וקנאי, מאד נוח להוציא את המידות האלה על בת הזוג. לא באלימות ממש, חלילה, אבל בצורה חסרת חמלה.

    דעתי האישית שאין לזה הצדקה. זה מרתיח לראות מערכת יחסים שהפכה להיות כל כך לא בריאה, אלא נצלנית ודורסנית. ככה אני מרגיש כשאני רואה אדם שלא מתבייש להשפיל ולהלבין את פני זוגתו ברבים. מה זה ברבים, מול כל עם ישראל.

    אבל אני לא נשאר שם. אילו הנערה היתה מתייעצת איתי אם להתחתן עם כזה בן זוג יתכן שהיה לי מה לומר לה, אבל זה לא המצב. גם בי, ובכל אחד, יש מצבים שאנחנו מתיחסים לאנשים שסביבנו לא בכבוד, בניואנסים דקים, אבל ללא הצדקה. מה שהייתי רוצה ממשפחתי ומיקירי, שאם אתנהג כך, שהם לא יכנעו ויהיו שפוטים, אלא יעירו לי ויעמידו אותי במקום. שלא יתנו לאף אחד, אפילו לא לי, לדבר אליהם בחוסר כבוד.

    "לא מדברים אלי ככה"! זה משפט שחייב להיות שגור על פי כל נערה שמקבלת יחס כזה מבן זוגה!

  2. "האמנתי כי אדבר" – נסיון החיים שלנו הוא בית ספר, ובזמן שהדברים קורים לנו אנחנו לפעמים מדי עסוקים מדי בלהגיב בזמן אמת. בזמן שחוזרים ומנתחים בבהירות מה קרה, מתגבשות אצלנו תובנות והשגות, ועוזר לנו להבין כראוי את המציאות, את עצמנו, את שאיפותנו ואת דרכנו.

    בהרבה ספרים כתובה עצה טובה: לקחת בכל יום איזה 'פסק זמן' שבו מכבים את הטלפון הנייד, ומדברים עם ה', מודים לו, ומספרים לו בצורה חוויתית את מה שקרה לנו ביום הקודם. בברסלב קוראים לזה 'התבודדות', אבל זו עצה שכתובה בעוד הרבה ספרים, וכך נהגו הרבה מגדולי ישראל במהלך הדורות.

    הבעיה – שזה קשה. נתקעים, אין מה לומר. שולי רנד כתב על זה שיר כל כך יפה 'מוחין דקטנות', איך שפשוט אין מה להגיד.

    איך כל זה קשור לתוכניות הריאליטי? אז ככה - תוכניות הריאליטי מלאות לא רק בצילום האתגרים, אלא גם בראיונות עם המתמודדים, שמתארים, בצורה מלאת רגש והומור, את המצבים שהם עברו מנקודת מבטם. הם לא נתקעים, הם לא מדברים יבש. הם ממש חיים שוב את הארועים. נכון שהם לא לבד, אבל הם גם מדברים לכל עם ישראל.

    לדעתי זה מחייב אותנו. אם הם יכולים – גם אנחנו יכולים. יותר מזה, מבחינה מסוימת יותר קל לדבר אל בורא עולם, לשתף בצורה פתוחה וכנה, בשפה שלך, על הכל, מאשר למצלמת טלויזיה מול כל עם ישראל (כמעט). אם המתמודדים בריאליטי מצליחים, גם אנחנו נצליח. אם רק נרצה. ונכבה את הפלאפון.

  3. יש סיפור ידוע, על מטוס שמנועו התפוצץ והוא עומד להתרסק, שאז גם האתאיסטים הגדולים ביותר מוצאים את עצמם מתפללים. יש ערך שלם בויקיפדיה ערך שלם על כך שבשוחות הקרב – אין אתאיסטים (There are no atheists in foxholes), וכולנו מכירים בחיים שלנו מצבים בהם נשאנו עינינו לשמים והתפללנו לבורא העולם שיציל אותנו.

    מה שמוביל אותנו לנקודת ההתבוננות האחרונה (למאמר זה) שלא מפסיקה להפתיע ולרגש אותי. למרות שחלק מהמתמודדים מגיעים ממקומות מאד מאד רחוקים מאמונה, מצבי הקיצון שהם עוברים, גורמים ליהלום האמונה שבהם לנצנץ. אפילו ה'חוזרים בשאלה' שכל כך אהובים על מלהקי התוכניות הנ"ל, ברגע אמת שבו הם תלויים בין שמים וארץ, מתפללים ומתחננים בדביקות מעוררת קנאה לקב"ה שיציל אותם, ומוכיחים לכולם איזה עם קדוש ומיוחד אנחנו, ואיך לא יעזור כלום, בכולנו יש משהו אמוני פנימי שצרוב בנו, נשמה אלוקית ממעל.

    מעניין רק איך לא נוצר להם איזה דיסוננס קוגנטיבי שיניע אותם למסע פנימי בחיפוש אותה נקודה. אילו הייתי חוקר סוציולוגיה הייתי עורך אולי מחקר שכזה. אם מישהו רוצה לקחת לי את הראיון, רק שיתן קרדיט.

יש עוד הרבה נקודות למחשבה מתוך תוכניות הריאליטי ומה שהם מגלות. אם יש לכם עוד רעיונות – נשמח לשמוע בתגובות ובטוקבקים!