"יום רביעי, גשום וסוער. שלג יוסיף לרדת בחרמון, משעות אחה"צ שלג ירד בפסגות המרכז, כולל ירושלים."

לפני שנתיים הודעה כזאת הייתה משמחת ומעוררת תקוה. כולם היו מנסים לנחש אם "יהיה או לא יהיה, ואם לא אצלנו, אז אולי לפחות בדרך" (כדי שהמורות לא יצליחו להגיע ולפחות נהנה מחופש, אם לא מהלבן לבן עצמו).

לפני שנתיים היינו משתדלים למלא את הבית באוכל ליומיים שלושה, וזהו פחות או יותר.

אבל הפעם, אחרי הסערה של שנה שעברה (נכתב בשנת 2015; העורכת), לכל דיון משתרבבים משום מה גם צלילים אחרים.

הסופה שזכתה לשם "אלכסה" הכתה בכל המזרח התיכון, ובארץ לבד גרמה נזקים בשווי של למעלה ממיליארד שקלים. מערכות חשמל, טלפון וסלולר קרסו, וצינורות מים קפאו; כבישים נחסמו למשך מספר ימים, והצעידה ברחובות החלקלקים הייתה מסוכנת; גרמי מדרגות כוסו בשכבות של שלג ואנשים נלכדו בבתיהם; גגות קרסו, חנויות נסגרו וצה"ל סייע בפריצת דרכים ואספקת ציוד חירום וסולר; נזקים כבדים נגרמו לחקלאים וישובים פונו...

גם בירדן נחסמו כבישים, ובמצרים השחונה ירד שלג לראשונה מזה 112 שנה!

וכך, קצת יותר משנה אחרי, וכמה ימים לפני, הייתי רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות ילידות שלג.

יד מושטת לעזרה

כשהסופה עצמה נרגעה, והכבישים נפתחו מידי פעם לתנועה, הצלחתי להגיע לבירתנו הלבנה. מרכז העיר היה קבור מתחת לערמות של שלג, הרכבת הקלה שותקה והכבישים עדיין חלקלקים ומכוסי קרח. מוכרים הגיעו לחנויותיהם ובחנו את הנזקים, מדליפות מים, דרך קצרים חשמליים ועד לקריסת גגונים ומחסנים, ניסו לפלס את השלג שנערם בפתחי עסקיהם, ובמידת האפשר להתחיל למכור בעיקר לבוש חם ומוצרי מזון בסיסיים שהגיעו בטפטוף איטי.

בתוך כל זה ניסו אנשים, לפלס את דרכם על המדרכות החלקלקות, בצעדים מתנודדים וחסרי ביטחון. ואז ראיתי את זה – אנשים נותנים ידיים זה לזה והולכים יחד. אמהות עם ילדים, זוג קשישים, וסתם בחור שהושיט יד לזקן. בחור שצעד לפני איבד את שיווי המשקל, ומיד הושטו אליו ידיים תומכות, בולמות, שלא עזבו אותו עד שוידאו שהוא עומד שוב יציב.

כל כך יפה, חשבתי לעצמי, והבנתי שהידים האלה לא הופיעו משום מקום, הן היו שם תמיד, מוכנות לתמוך, רוצות לעזור. רק שלא תמיד רואים אותן. לפעמים אנחנו מרגישים כל כך לבד, כל כך חסרי אונים, אבודים בצינת החיים שאופפת אותנו ומנתקת אותנו מהעולם – במקרים כאלה, אסור לנו להיכנע למלנכוליה החמימה שמפתה אותנו להירדם בתוך השלג. אנחנו חייבים לחפש את הידיים המושטות, אנחנו חייבים לדבר, לבקש, לספר – ובדרך כלל מישהו יושיט לנו יד, יתמוך בנו חזק כדי שלא ניפול, ולא יעזוב אותנו עד שנעמוד שוב יציב על שתי רגלינו.

קללות וחיוכים

אט אט החלו מכוניות לנסוע בכבישים. ערמות השלג שפולסו לצדדים, הותירו רק נתיב צר אחד למכוניות, וגם עליו רבו הולכי הרגל שניסו למצוא פיסת אספלט יציבה להניח עליה את רגליהם. נהג מונית מתוסכל שמצא את עצמו מזדחל בתסכול, שיגר אמרי שפר עסיסיים (שאני לא מעזה להעלות על הכתב) לעבר נהג שניסה להשתלב בתנועה, והולכי רגל שניסו לחצות את הכביש. הופתעתי. עד עכשיו ראיתי המון אנשים מחייכים זה לא זה, אומרים המון בבקשה, תודה וסליחה. מושכים כתפיים, ומגלגלים עיניים בתנועה שמביעה שילוב חייכני של חוסר אונים ושותפות גורל. ופתאום כזאת מקלחת צוננת.

השלג, כך היתה התובנה השניה שלי, לא משנה את בני האדם, הוא בסך הכל מוציא מהם את מה שחבוי בפנים. רוב האנשים, גם אלה שנראים מתנשאים, מנותקים, עייפים, שחוקים ואפילו כועסים, בתוך תוכם הם באמת טובי לב, שמחים ואוהבי חיים. אנשים אלה ידעו להשלים עם חוסר הנוחיות ועם שינוי התוכניות שלהם, ולקבל את החוויה הנדירה שהונחה לפתחם. הם יחייכו, ייצרו קשרים עם זרים שחווים אותה יחד איתם, יושיטו יד ו"יקחו את הבאסה בסבבה". אבל יש אנשים שהחלק הרך והטוב בהם קבור כל כך עמוק, שכל מה שיוצא מהם זה רק קוצים ודרדרים.

אני באופן אישי מעדיפה את חברתם של הראשונים. ולפני השלג הבא, אולי כדאי להתאמץ קצת ולנער את נקודת החביבות הפנימית שלנו מאבק הקיץ. שלא נתבייש...

ואם כבר הזכרנו את הסבבה שבבאסה אז:

למצוא את הטוב

מה כבר יכול להיות טוב בכזאת תקיעה? מסתבר שהמון:

בגן סאקר מאות אנשים גלשו במורד המדשאות מכוסות השלג על מגלשות מאולתרות מניילונים, קרטונים, מודעות רחוב, גיגיות שבורות ומה לא. הפנינג משעשע ובלתי מאורגן שקיבץ אליו אנשים נשים וטף, מכל שכבות ורבדי האוכלוסיה הירושלמית (ולא רק).

חופשת חורף בלתי מתוכננת שמאפשרת להורים וילדים ליהנות יחד במשך כמה ימים – ביצירה, הכנת ארוחות משותפת, בניית בובות שלג ואיגלואים. למי שלא היה חשמל, הייתה גם הזדמנות לחבר מיטות, לשכב תחת שמיכה אחת עם הילדים ולפטפט – מתי עשיתם את זה בפעם אחרונה?

לצאת החוצה לטיול שלג נחמד, לצפות ביצירות השלג השונות (ולנסות ליצור משהו בעצמנו), להסתכל סביב וללמוד קצת על האנשים.

מה עוד? חשבו ושתפו.

תקשורת

למי שכמוני מצא את עצמו מנותק לגמרי מהעולם החיצון – בלי תחבורה, טלפונים, ניידים, חשמל (כולל כל אמצעי התקשורת האלקטרוניים למיניהם)... הייתה הזדמנות נדירה מאוד לגלות שכנים. לעזור ולהיעזר. באופן טבעי, במצבים מיוחדים אנחנו מחפשים דרך להתחבר ולהיות שייכים – איך? בטלפון לחברים. דרך פייסבוק או ווטסאפ. הצצה בתחזית. הקשבה לחדשות שמתארות את הקטסטרופה או החוויה החיובית שלה היינו שותפים. כל אחד והדרך שלו. המשותף לכולם זאת תחושת השייכות למשהו שיותר גדול ממני. וכך, בלי כל האפשרויות המקובלות כל כך בימינו, גילינו שישנה גם תקשורת אחרת, הרבה יותר בסיסית, הרבה יותר עתיקה, והרבה יותר מחברת.

אז אולי כדאי לפעמים לנתק את המכשירים האלה שמחברים אותנו באופן וירטואלי, ולהתחבר באמת? המון אנשים עושים את זה בשבת, אז אולי שווה לנסות.

עזרה הדדית

אולי הייתי צריכה להתייחס אל זה כבר בתובנה הראשונה, אבל הפעם זה מכיוון קצת שונה.

 עכשיו אני רוצה לדבר על להושיט את היד שלנו. כבר עכשיו, לפני הסופה, חשבו קצת על האנשים שחיים סביבכם. אנשים שבדרך כלל מסתדרים עם או בלי עזרה מבחוץ אבל אולי זקוקים כעת לעזרה מיוחדת. אולי יש לכם שכנה עם הרבה ילדים שתשמח לבייביסיטר שיעסיק אותם קצת במקום מוסדות החינוך. אולי יש בבניין שלכם זקנים שזקוקים לסיוע בהשגת מצרכי מזון בסיסיים. אולי מישהו שנעזר יום יום בעובד/ת או בבן/בת משפחה שלא יוכלו להגיע כשהדרכים חסומות.

האם אנחנו מכירים בכלל את השכנים שלנו? איך הם חיים? איך הם מסתדרים? מי עוזר להם, ולמי הם עוזרים? זה הזמן לברר, ואם לא עכשיו, אימתי?

בסופו של דבר אין לנו מושג אם ירד או לא ירד, אם יהיה חופש או לא, את מי יאשימו הפעם ומי יצא 'גדול' ובכלל איך כל זה ישפיע על הבחירות. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לדאוג שיהיה באמת בסדר זה אנחנו.

אז בהצלחה ושלג נעים.