בחודשים האחרונים נהיה קצת יותר מפחיד לחיות בירושלים. מערכת הביטחון עדיין לא קוראת לגל האלימות 'אינתיפאדה שלישית', אולם החיים בבירה אינם שלוים כבעבר. אחרי רצף פיגועי דריסה של 'נהגים בודדים' (חלקם היו ממש קרוב לבית שלי), הטבח הנוראי בבית הכנסת הגדול ביותר בהר נוף, ושני גברים שנדקרו על ידי תוקפים ערביים בשער יפו (חמש דקות אחרי שאני עברתי באותה נקודה ממש), אפשר לומר שפחד עוטף את העיר. לפני כמה ימים הותר לפרסום שהשב"כ סיכל פיגוע של חמאס באצטדיון 'טדי'. בירושלים יש מחסור בגז פלפל (שאשתי וילדיי נושאים כעת), וחוסר אמון הולך וגדל כלפי כל ערבי שחי ועובד בעיר, בשל החשש שמא הוא יהיה המחבל הבא שיחליט לצאת למסע טירוף.

הטרור פוגע בכל מקום. אויבינו רוצים לסלק ולהשמיד את כל תושביה היהודיים של מדינת ישראל. ובעוד שאין ספק שערבים רבים רוצים באמת שלום, לנו נהיה קשה יותר ויותר להבדיל מי מהם אינו מעונין לגרום כל נזק, ומי מהם מוכן לתפוש גרזן או מכונית ולהרוג אזרחים חפים מפשע. אין בדברי שום כוונה גזענית, אלא רק תיאור של חשש אמיתי שכל ירושלמי חווה מידי יום. עלו לנסיעה אחת ברכבת הקלה, וכבר תרגישו בעצמכם למה אני מתכוון.

פרשת השבוע האחרון, מספקת לנו מספר תובנות כיצד יהודים אמורים להתכונן לקראת מפגש עם מישהו שמעוניין להזיק להם.

התורה מספרת שיעקב שמע שעשיו - אחיו התאום ואויבו, אותו הוא לא פגש כבר למעלה מ-20 שנה - יוצא לקראתו עם צבא של 400 חיילים. יעקב חשש מהעומד לפניו, ונקט בשלוש אסטרטגיות שונות לקראת הפגישה עם אויבו המושבע.

בשלב הראשון, מתוך תקוה לשחד את עשיו שיניח לו, הוא שולח לאחיו 'מסר-שלום' בדמות מתנה גדולה במיוחד שמורכבת ממספר גלים של מקנה ועבדים. כשלב שני, למקרה שמתנותיו לא יפייסו את עשיו, יעקב נערך למלחמה. ולסיום, הוא מתפלל לאלוקים שיציל אותו מיד אחיו.

סדר האסטרטגיה המשולשת של יעקב אינו מקרי. מדוע הוא השאיר את התפילה לסוף? כלי הנשק העיקרי שלנו הוא תפילה. האם תפילה לאלוקים שיציל אותו לא הייתה צריכה להיות החלק הכי משמעותי בהכנות שלו?

מתנות ומלחמות

התורה מלמדת אותנו מספר לקחים חשובים דרך הצעדים שיעקב נקט והסדר הספציפי שלהם.

יעקב שולח תחילה מתנות לעשיו, משום שאם אפשר למנוע עימות על ידי שוחד, אז זאת התוצאה הכי טובה במחיר הכי נמוך. אם כמה מתנות יכולות לקנות שלום ולמנוע שפיכות דמים, אז מובן שזאת הדרך העדיפה.

מתנות שאינן מגובות בנכונות מלאה לעימות ישיר, הופכות הצהרת כניעה שמעוררת זלזול, לא שלום

אולם מתנות לבד הן אסטרטגיה מסוכנת מאוד. שוחד מועיל רק אם האויב יודע שמתחת לכיסוי הקטיפה מונח אגרוף ברזל. עשיו צריך לדעת שאם מאמצי הפיוס ייכשלו, יעקב ערוך היטב להילחם ולעשות כל מה שצריך כדי להגן על משפחתו.

מתנות שאינן מגובות בנכונות מלאה לעימות ישיר, הופכות הצהרת כניעה שמעוררת זלזול, לא שלום. האויב מריח חולשה, והתיאבון שלו רק הולך וגדל.

זאת אחת הסיבות לכך שהסכמי אוסלו היו כישלון מוחלט. אויבינו הערבים הבינו שעם ישראל עייף ממלחמות. הממשלה ויתרה וויתרה בלי מוכנות לצאת למלחמה, במידת הצורך. כתוצאה מכך, אסטרטגיית 'אדמה תמורת שלום' הביאה רק עימותים והסלמה. מנהיגי הערבים ראו בויתורים שלנו כניעה, וכתוצאה מכך עידוד להקשיח את עמדותיהם ולהתקיף אותנו.

תפילה: בריחה או אחריות

החלטתו של יעקב להתפלל בתור דרך ההיערכות השלישית, מלמדת אותנו לקח חיוני ביחס להדדיות בין תפילה, ביטחון באלוקים ולקיחת אחריות.

תפילה ראויה רק אחרי שנקטנו במלוא האחריות האפשרית

ישנו איזון עדין בין ביטחון באלוקים ונקיטת המאמצים החיוניים. אנחנו צריכים לעשות את שניהם. נכון וראוי להתפלל רק לאחר שנקטנו במלוא האחריות האפשרית. אם לא ניקח אחריות, נוכל לעטות על עצמנו גלימת צדקנות, ולנצל את התפילה כדרך להתחמק מחובותינו. ודבר זה מנוגד לרצונו של הא-ל.

נתאר לעצמנו שאנחנו רואים פרפר המתאמץ לבקוע מבעד לקליפת הגולם שלו. אנחנו מסתכלים בהתפעלות על המטמורפוזה שמתרחשת ממש מול עינינו, ומתוך רחמים, שוברים את קליפת הגולם ועוזרים לפרפר המסכן לצאת לחופשי. אנחנו חושבים שעשינו חסד עם הפרפר הצעיר, אולם למעשה גרמנו לו נזק בלתי הפיך. הפרפר צריך לאמץ את שריריו בפריצת קליפת הגולם, משום שמאמצים אלה מקנים לו בסופו של דבר את הכוח והיכולת לנפנף בכנפיו ולעוף.

אלוקים רוצה שנשתמש בשרירים שלנו, שנשקיע את המאמץ הנדרש ונלמד מה זאת אומרת לקחת אחריות. התייחסות לתפילה כאל פתרון מהיר שיאפשר לנו להתחמק מאחריות, מנוגדת לתכלית הכללית שאלוקים טבע בעולם הזה, משום שהיא נוטלת מאתנו את האפשרות להידמות לאלוקים דרך שימוש ביכולת הבחירה החופשית.

יחד עם זה, התפילה מזכירה לנו שבסופו של דבר הכל בא מלמעלה. אנחנו חייבים להבין שאלוקים שולט בכל ולבטוח שהוא עומד מאחורינו. אולם התפילה אינה ראויה עד שנראה לאלוקים שאנחנו פועלים באחריות ועושים כל מה שבכוחנו. לכן יעקב מתפלל לאלוקים רק אחרי שהוא השלים את שני שלבי ההכנה הקודמים, ולכן עלינו לקחת את מלוא האחריות האפשרית לפני שנסמוך על התפילה שתציל אותנו.

הטבח בהר נוף קרע את מסווה הביטחון, והותיר אותנו חשופים. אנחנו חייבים להיות חזקים ונחושים. אנחנו חייבים לנקוט בצעדים אחראיים, כעם וכפרטים. אם אתם לא גרים בירושלים, זה אומר לבוא לבקר ולהפגין סולידריות, ולהראות שאינכם נכנעים לטרור (רק לפני שבוע הגיעו ארצה 400 נשים מרחבי העולם, בפעילות מטעם פרויקט ההתנגדות הנשי היהודי, אף אחת לא ביטלה את השתתפותה). ולסיום, אנחנו חייבים לשים את מבטחנו באלוקים ולהפנות אליו את לבנו בתפילה כנה, מתוך הבנה שבסופו של דבר הוא היחיד שיכול להציל אותנו.

על פי שיעורו של הרב נח ויינברג זצ"ל ובסיועו של אחי הרב אריק קופרשמיט.