אריה קופינסקי היה איש גדול, עם זקן ארוך ואדמוני. הוא התנשא כמעט מעל כולם. אולם הדבר שבזכותו הוא בלט, היה דווקא החיוך הרחב והנצחי שלו.

אריה היה אדם של עשיה, כל הזמן בתנועה. רגליים ארוכות שצועדות בפסיעות רחבות, זרועות חזקות שנשלחות במחוות חיבה גדולות. ובמה עסק אריה? הוא תמיד עזר למישהו. הוא חי למען אחרים, ואף פעם לא חשב קודם על עצמו.

אריה חי למען אחרים. הוא אף פעם לא חשב קודם על עצמו

כפי שהרב יונתן טאוב ניסח זאת - אריה פשוט לא היה מסוגל להיות אורח בשמחה של מישהו. אם הוא הגיע מוקדם הוא היה הופך ביד אחת שולחנות ומעמידם על רגליהם. הרבה פעמים הוא לא עזב עד שהכל היה מסודר. חבר התעקש פעם שאריה ישב ויהנה מעצמו, וישאיר את העבודה לאנשים שנשכרו לשם כך. זה לא מנע מאריה להעמיס על גבו את כל ארגזי השתיה שהוא איתר בחוץ, ולהכניס אותם למקרר.

כמה פעמים שמעתי אותו אומר: "במה אפשר לעזור?"

כשהגעתי לראשונה לישיבה לפני כעשרים שנה, מישהו אמר לי, "אריה קופינסקי הוא האיש שיעשה הכל, לכולם, בכל זמן." בזמן לימודיו, אריה תלה שלט על דלת חדרו בפנימיה, "אתם מוזמנים לשאול הכל – לא צריך לבקש רשות". מי עושה דברים כאלה?

אריה פעל במהירות ובשקט. הוא לא ביקש תשומת לב, ורבים לא ידעו בכלל על הדברים שהוא עשה. לדוגמא, במשך שנים 'נוה' הייתה מארחת בתשעה באב את טובי הרבנים לסדרה של הרצאות. בשעה 2 כולם היו הולכים הביתה, זאת אומרת - כמעט כולם. מישהו דאג שספר התורה ושני ספרי ההפטרה ששימשו לתפילה, ישובו מחדר האוכל אל בית הכנסת, ושארון הקודש יינעל כראוי. זה היה אריה.

אריה היה אדם רגשן ונלהב מטבעו. משהו מההתלהבות שלו היה מתגלה בלימוד התורה. הוא היה תלמיד חכם שאהב ללמוד. כשלמדנו יחד לתקופה קצרצרה כחברותא, ראיתי כיצד הוא 'נדלק' במהירות.

האמת היא שעם השנים, כשהייתי פוגש את אריה, הלב שלי היה צונח לפעמים. כל הזמן משהו הטריד אותו, הוא כל הזמן חשב על איזושהי קושיה בלימוד. הוא היה הופך אותה, בוחן אתה, מנסה לישב אותה, ומשתף בה את כל מי שהוא היה פוגש. לא היה דבר כזה להגיד: "מענין! אני צריך לחשוב על זה." ואי אפשר היה להתחמק ממנו בתירוץ פשוט. הוא היה חייב לבחון ולבדוק כל פתרון אפשרי, לשקול אותו מכל כיוון – מה מתאים, מה לא - ואז לחזור ולדון בו שוב. כש"לא היה לי זמן" לכל התהליך הזה, הייתי קצת מתרגז. אוי, כמה שהייתי רוצה שהוא יעכב אותי ככה שוב....

למרות שאריה היה טרוד תמיד בעשיה למען הזולת, זה לא בא על חשבון המשפחה שלו. הוא היה בעל ואב מסור באמת. אחרי שאריה עזב את הכולל בו הוא למד יום שלם, הוא המשיך להקדיש מספר שעות ללימוד, גם כשעבד תחילה בתור משגיח ומאוחר יותר במחשבים, כדי לפרנס את משפחתו. מחמת מקום העבודה של אשתו, ששעות עבודתה אינן צפויות וקבועות, אריה נטל על כתפיו חלק ניכר מעבודות הבית, הבישול, הניקיון והטיפול בילדים, כדי לאפשר לאשתו לעמוד בדרישות המשרה. למרות שהוא התפלל שנים רבות בקהילת בני תורה (בית הכנסת בהר נוף שבו היה הפיגוע), הוא עבר רק לאחרונה למנין של 6:25, כדי לחזור הביתה מוקדם יותר ולעזור לאשתו. זה המנין שבו נערך הטבח.

פטירת בתו

לפני שנתיים, כמה ימים אחרי תשעה באב, בתו של אריה, חיה, לא התעוררה משנתה. למרות שהיא עמדה קצת לפני יום הולדתה ה-14, חיה הייתה בוגרת לגילה. היא הושיטה כתף לשאת חלק ניכר מעול הבית, ותפקדה כמעט כמו אם שניה לאחיה. אחרי פטירתה בטרם עת, הוריה מצאו תפילות אישיות שהיא חיברה, באורך מספר עמודים, ושככל הנראה היא הייתה מתפללת בכל יום.

אריה מאן להתנחם על פטירת בתו. כל דבר הזכיר לו אותה והדמעות תמיד היו קרובות מאוד לפני השטח. בחלק ניכר מהשנתיים הבאות, המשפחה לא אכלה את סעודות השבת שלה בבית, משום שאריה לא היה מסוגל לעמוד בכאב של הזמן המשפחתי המיוחד הזה בלי בתו הבכורה האהובה. הישיבה בבתיהם של אחרים הקלה עליו במעט את הצער. רק כשהוא היה מברך את שאר ילדיו בברכת האב המסורתית בליל שבת, הוא לא היה מצליח להכיל את הכאב ופורץ בבכי קורע לב.

אולם אריה לא הרשה לעצמו להתבוסס בכאב. כנסים נערכו לזכרה של חיה ועוררו אנשים נוספים לצמיחה רוחנית. אריה אמר פעמים רבות שמאוד מנחם אותו לדעת שכל כך הרבה אנשים שינו את חייהם לטובה כתוצאה מפטירתה של בתו. אשתו, האלמנה, מאמינה שהמלים האלה, שהמשפחה שמעה כל כך הרבה פעמים, יעזרו למקד אותם ולתת להם נחמה בנקודה כל כך קשה זאת בחייהם.

אולם אריה רצה לעשות יותר. הוא שאף לייסד משהו קבוע לזכרה של חיה. אנחנו חיים בעולם שבו כל כך הרבה יהודים רחבי לב, שיש בו פשוטו כמשמעו מאות קטגוריות של גמ"חים – כל מיני סוגים של הלוואות והשאלות חינם, בכל העולם. אולם אריה קופינסקי, בעל חסד יוצא מן הכלל, הצליח למצוא גמ"ח כל כך נדיר שלמיטב ידיעתי קיים רק עוד אחד כמוהו. גמ"ח מקפיאים! הוא רכש כמה מקפיאים בינוניים, ופרסם שניתן לקחת אותם לשימוש אישי חינם בחגים או לשמחות. הוא אמר לי בתערובת של פליאה וחרטה שלפני ראש השנה הוא נאלץ לדחות 92 פניות. כמה ימים לפני שאריה נלקח מאתנו בצורה כל כך אכזרית, הוא התכוון למצוא דרך כדי לקנות עוד כמה מקפיאים למטרה הנעלה הזאת.

בכל אופן, מה שהפך את הגמ"ח של אריה ממשהו ייחודי למשהו מעורר התפעלות, היה הדרך שבה הוא ניהל אותו. הר נוף בנויה סביב הר. כל רחוב נמצא בגובה שונה. כל השכונה בנויה מרחובות ארוכים, וגרמי מדרגות תלולים ופתלתלים.

בלוויה שלו, חבר משותף סיפר לי שהוא צעק על אריה בפעם האחרונה שהם נפגשו. הוא ראה את אריה מעביר מקפיא משואל אחד לאחר, על עגלת נשיאה של שני גלגלים. זאת הייתה צורת ההובלה היחידה שאומצה על ידי הגמ"ח – עגלה ידנית שמוקפצת במעלה או מורד כל מדרגה ולאורך כל מדרכה. והיה להם רק פועל אחד – אריה.

"תגיד השתגעת?!" החבר שלנו שאל את אריה. "לא מספיק שאתה נותן לאנשים מקפיא בחינם? שישלמו חמישים שקל על הובלה!"

אריה נרתע. "זה החסד שלי!" הוא מחה.

באותו בוקר יום שלישי גורלי נאה, כשהמתפללים הבחינו במחבלים, הם החלו להימלט על חייהם. אך לא כך אריה, רבים דיווחו שאריה צרח לכל מי שבבית הכנסת לברוח, בעוד שהוא עצמו דאג שהם יוכלו לעשות את זה. הוא זרק סטנדרים, כיסאות, סידורים – כל מה שעלה בידו – על המחבלים כדי להפריע להם, ובשלב כלשהו אף עצר אחד מהם בגופו ממש. אנשים נוספים פעלו כמוהו בעקבותיו. אריה קרס אחרי שהוא ספג חבטות רבות, שחלקן היו מכוונות לאחרים. אך אין ספק שהוא הציל בינתיים את חייהם של רבים.

עיכוב בלתי צפוי צץ כשהגענו לחלקת הקבר המיועדת לו בהר המנוחות, במקום בו נקברה בתו חיה. החלקה שנחפרה לא הייתה ארוכה מספיק. המתנו בחשיכה כשהחברה קדישה הוציאו את כליהם, והאדמה נענתה סוף סוף בחוסר רצון, וקיבלה אליה חזרה את אריה.

אריה קופינסקי היה אדם גדול באמת. אולם ליבו היה הרבה יותר גדול.

תרומות למשפחות הקרבנות יתקבלו דרך הלינק הבא: http://www.harnofonline.com/terrorfund.aspx