לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הרב אריה קופינסקי, איש גדול עם לב גדול

הרב אריה קופינסקי, איש גדול עם לב גדול

אין ספק שרבים ניצלו בזכות מאבקו במחבלים בהר נוף.

מאת

אריה קופינסקי היה איש גדול, עם זקן ארוך ואדמוני. הוא התנשא כמעט מעל כולם. אולם הדבר שבזכותו הוא בלט, היה דווקא החיוך הרחב והנצחי שלו.

אריה היה אדם של עשיה, כל הזמן בתנועה. רגליים ארוכות שצועדות בפסיעות רחבות, זרועות חזקות שנשלחות במחוות חיבה גדולות. ובמה עסק אריה? הוא תמיד עזר למישהו. הוא חי למען אחרים, ואף פעם לא חשב קודם על עצמו.

אריה חי למען אחרים. הוא אף פעם לא חשב קודם על עצמו

כפי שהרב יונתן טאוב ניסח זאת - אריה פשוט לא היה מסוגל להיות אורח בשמחה של מישהו. אם הוא הגיע מוקדם הוא היה הופך ביד אחת שולחנות ומעמידם על רגליהם. הרבה פעמים הוא לא עזב עד שהכל היה מסודר. חבר התעקש פעם שאריה ישב ויהנה מעצמו, וישאיר את העבודה לאנשים שנשכרו לשם כך. זה לא מנע מאריה להעמיס על גבו את כל ארגזי השתיה שהוא איתר בחוץ, ולהכניס אותם למקרר.

כמה פעמים שמעתי אותו אומר: "במה אפשר לעזור?"

כשהגעתי לראשונה לישיבה לפני כעשרים שנה, מישהו אמר לי, "אריה קופינסקי הוא האיש שיעשה הכל, לכולם, בכל זמן." בזמן לימודיו, אריה תלה שלט על דלת חדרו בפנימיה, "אתם מוזמנים לשאול הכל – לא צריך לבקש רשות". מי עושה דברים כאלה?

אריה פעל במהירות ובשקט. הוא לא ביקש תשומת לב, ורבים לא ידעו בכלל על הדברים שהוא עשה. לדוגמא, במשך שנים 'נוה' הייתה מארחת בתשעה באב את טובי הרבנים לסדרה של הרצאות. בשעה 2 כולם היו הולכים הביתה, זאת אומרת - כמעט כולם. מישהו דאג שספר התורה ושני ספרי ההפטרה ששימשו לתפילה, ישובו מחדר האוכל אל בית הכנסת, ושארון הקודש יינעל כראוי. זה היה אריה.

אריה היה אדם רגשן ונלהב מטבעו. משהו מההתלהבות שלו היה מתגלה בלימוד התורה. הוא היה תלמיד חכם שאהב ללמוד. כשלמדנו יחד לתקופה קצרצרה כחברותא, ראיתי כיצד הוא 'נדלק' במהירות.

האמת היא שעם השנים, כשהייתי פוגש את אריה, הלב שלי היה צונח לפעמים. כל הזמן משהו הטריד אותו, הוא כל הזמן חשב על איזושהי קושיה בלימוד. הוא היה הופך אותה, בוחן אתה, מנסה לישב אותה, ומשתף בה את כל מי שהוא היה פוגש. לא היה דבר כזה להגיד: "מענין! אני צריך לחשוב על זה." ואי אפשר היה להתחמק ממנו בתירוץ פשוט. הוא היה חייב לבחון ולבדוק כל פתרון אפשרי, לשקול אותו מכל כיוון – מה מתאים, מה לא - ואז לחזור ולדון בו שוב. כש"לא היה לי זמן" לכל התהליך הזה, הייתי קצת מתרגז. אוי, כמה שהייתי רוצה שהוא יעכב אותי ככה שוב....

למרות שאריה היה טרוד תמיד בעשיה למען הזולת, זה לא בא על חשבון המשפחה שלו. הוא היה בעל ואב מסור באמת. אחרי שאריה עזב את הכולל בו הוא למד יום שלם, הוא המשיך להקדיש מספר שעות ללימוד, גם כשעבד תחילה בתור משגיח ומאוחר יותר במחשבים, כדי לפרנס את משפחתו. מחמת מקום העבודה של אשתו, ששעות עבודתה אינן צפויות וקבועות, אריה נטל על כתפיו חלק ניכר מעבודות הבית, הבישול, הניקיון והטיפול בילדים, כדי לאפשר לאשתו לעמוד בדרישות המשרה. למרות שהוא התפלל שנים רבות בקהילת בני תורה (בית הכנסת בהר נוף שבו היה הפיגוע), הוא עבר רק לאחרונה למנין של 6:25, כדי לחזור הביתה מוקדם יותר ולעזור לאשתו. זה המנין שבו נערך הטבח.

פטירת בתו

לפני שנתיים, כמה ימים אחרי תשעה באב, בתו של אריה, חיה, לא התעוררה משנתה. למרות שהיא עמדה קצת לפני יום הולדתה ה-14, חיה הייתה בוגרת לגילה. היא הושיטה כתף לשאת חלק ניכר מעול הבית, ותפקדה כמעט כמו אם שניה לאחיה. אחרי פטירתה בטרם עת, הוריה מצאו תפילות אישיות שהיא חיברה, באורך מספר עמודים, ושככל הנראה היא הייתה מתפללת בכל יום.

אריה מאן להתנחם על פטירת בתו. כל דבר הזכיר לו אותה והדמעות תמיד היו קרובות מאוד לפני השטח. בחלק ניכר מהשנתיים הבאות, המשפחה לא אכלה את סעודות השבת שלה בבית, משום שאריה לא היה מסוגל לעמוד בכאב של הזמן המשפחתי המיוחד הזה בלי בתו הבכורה האהובה. הישיבה בבתיהם של אחרים הקלה עליו במעט את הצער. רק כשהוא היה מברך את שאר ילדיו בברכת האב המסורתית בליל שבת, הוא לא היה מצליח להכיל את הכאב ופורץ בבכי קורע לב.

אולם אריה לא הרשה לעצמו להתבוסס בכאב. כנסים נערכו לזכרה של חיה ועוררו אנשים נוספים לצמיחה רוחנית. אריה אמר פעמים רבות שמאוד מנחם אותו לדעת שכל כך הרבה אנשים שינו את חייהם לטובה כתוצאה מפטירתה של בתו. אשתו, האלמנה, מאמינה שהמלים האלה, שהמשפחה שמעה כל כך הרבה פעמים, יעזרו למקד אותם ולתת להם נחמה בנקודה כל כך קשה זאת בחייהם.

אולם אריה רצה לעשות יותר. הוא שאף לייסד משהו קבוע לזכרה של חיה. אנחנו חיים בעולם שבו כל כך הרבה יהודים רחבי לב, שיש בו פשוטו כמשמעו מאות קטגוריות של גמ"חים – כל מיני סוגים של הלוואות והשאלות חינם, בכל העולם. אולם אריה קופינסקי, בעל חסד יוצא מן הכלל, הצליח למצוא גמ"ח כל כך נדיר שלמיטב ידיעתי קיים רק עוד אחד כמוהו. גמ"ח מקפיאים! הוא רכש כמה מקפיאים בינוניים, ופרסם שניתן לקחת אותם לשימוש אישי חינם בחגים או לשמחות. הוא אמר לי בתערובת של פליאה וחרטה שלפני ראש השנה הוא נאלץ לדחות 92 פניות. כמה ימים לפני שאריה נלקח מאתנו בצורה כל כך אכזרית, הוא התכוון למצוא דרך כדי לקנות עוד כמה מקפיאים למטרה הנעלה הזאת.

בכל אופן, מה שהפך את הגמ"ח של אריה ממשהו ייחודי למשהו מעורר התפעלות, היה הדרך שבה הוא ניהל אותו. הר נוף בנויה סביב הר. כל רחוב נמצא בגובה שונה. כל השכונה בנויה מרחובות ארוכים, וגרמי מדרגות תלולים ופתלתלים.

בלוויה שלו, חבר משותף סיפר לי שהוא צעק על אריה בפעם האחרונה שהם נפגשו. הוא ראה את אריה מעביר מקפיא משואל אחד לאחר, על עגלת נשיאה של שני גלגלים. זאת הייתה צורת ההובלה היחידה שאומצה על ידי הגמ"ח – עגלה ידנית שמוקפצת במעלה או מורד כל מדרגה ולאורך כל מדרכה. והיה להם רק פועל אחד – אריה.

"תגיד השתגעת?!" החבר שלנו שאל את אריה. "לא מספיק שאתה נותן לאנשים מקפיא בחינם? שישלמו חמישים שקל על הובלה!"

אריה נרתע. "זה החסד שלי!" הוא מחה.

באותו בוקר יום שלישי גורלי נאה, כשהמתפללים הבחינו במחבלים, הם החלו להימלט על חייהם. אך לא כך אריה, רבים דיווחו שאריה צרח לכל מי שבבית הכנסת לברוח, בעוד שהוא עצמו דאג שהם יוכלו לעשות את זה. הוא זרק סטנדרים, כיסאות, סידורים – כל מה שעלה בידו – על המחבלים כדי להפריע להם, ובשלב כלשהו אף עצר אחד מהם בגופו ממש. אנשים נוספים פעלו כמוהו בעקבותיו. אריה קרס אחרי שהוא ספג חבטות רבות, שחלקן היו מכוונות לאחרים. אך אין ספק שהוא הציל בינתיים את חייהם של רבים.

עיכוב בלתי צפוי צץ כשהגענו לחלקת הקבר המיועדת לו בהר המנוחות, במקום בו נקברה בתו חיה. החלקה שנחפרה לא הייתה ארוכה מספיק. המתנו בחשיכה כשהחברה קדישה הוציאו את כליהם, והאדמה נענתה סוף סוף בחוסר רצון, וקיבלה אליה חזרה את אריה.

אריה קופינסקי היה אדם גדול באמת. אולם ליבו היה הרבה יותר גדול.

תרומות למשפחות הקרבנות יתקבלו דרך הלינק הבא: http://www.harnofonline.com/terrorfund.aspx

23/11/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-7 דיונים

(7) יהודי שזכה, 26/11/2014 23:31

התארחתי אצלו לשבת בזמן צוק איתן

אני מתגורר באשדוד, בלי ממ”ד. בתקופת "צוק איתן" שהיתי בביתי. לא היו לי אופציות אחרות. כל אזעקה, הייתי עומד במסדרון הצר עם אשתי ושלושת ילדיי מצפים לשריקת כיפת ברזל ולבום העמום ומשננים פרקי תהילים. סיפור לא נעים בכלל. כך עברתי שבועיים. שרדתי איכשהו, אבל בשבת השניה אמרתי לעצמי הגיע הזמן להתאוורר טיפה. אם לא עבורי לפחות למען ילדיי. הם חייבים להשתחרר, להפיג את המתח. התעניינתי אצל מכרים וידידים באשדוד, אבל לא מצאתי משהו סביר. להפתעתי, ביום שישי נתקלתי במודעה קטנה בעיתון המציעה דירות למשפחות מהדרום. יצרתי קשר עם המשפחה שלא הכירו אותי ולא אני אותם. כבר על הקו היה האיש אדיב ביותר. שאל אותי כמה ילדים יש לכם? מה אתם צריכים לשבת? רוצים פלטה? קומקום? שמיכות? רק תגיד. סגרנו. “אתם באים אלינו”, הוא קבע. עם כל משפחתי יצאתי לירושלים, כשעל הדרך חווינו עוד 2 אזעקות. ר’ אריה דאג להתקשר ביום שישי בבוקר לבדוק אם לא שכחנו לבקש משהו. הוא טרח שוב ושוב להזכיר כי הבית על תכולתו עומד לרשותנו. שוב התקשר לראות אם הכל מוכן וערוך, וציין שיש קוגל חם וטרי במטבח. נכנסתי לבית מלא שמחה. איזו תחושה נוחה נתנו לנו בבית משפחת קופינסקי. כל כולם מלא טוב, האחד טוב לזולתו. הגעתי רק לשבת, אבל רבי אריה ז”ל הציע לי ברוחב לב אופייני להישאר, ‘תתאווררו קצת בירושלים’, אמר לי רבי אריה ז”ל באחת משיחותנו. מה שהפליא אותי בדירה, הייתה הכמות הלא מובנת של מקפיאים, עד שמצאנו על אחד מהם ערימת דפי הנחיות של גמ”ח מקפיאים לשמחות. אז הבנו עוד יותר את רוחב ליבו של האיש. בשבת התפללתי בבית הכנסת קהילות בני תורה, בית כנסת יפה ומרשים. אוי רבי אריה, עלה המוות בחלונות בית המדרש ובאו טובחים בהיכל אלקים. לבי ממאן להכיל את הכאב והתוגה. הידיעה המרה מזעזעת ומטלטלת את כל מי שבלבו פועם לב יהודי. אני נזכר מתשעת הילדים הנפלאים, המחוייכים, האדיבים, הצדיקים ועכשיו הם בוכיים. נשארו בלי אבא נפלא. אי אפשר להבין ואי אפשר לעכל. על מה ולמה נתוספו בבת אחת כאלה יתומים לבית ישראל. איך נתעלו קרבנות ציבור שבאו לתפילה של שחרית ונעקדו בטלית וטוטפת. הטבח הנורא של רבי אריה ושלושת הקרבנות הנוספים הי”ד מעורר שוב יהודים בכל מקום שהם לערוך חשבונו של עולם. איננו יודעים חשבונות שמים ואיננו בקיאים בהדי כבשי דרחמנא, בקשתינו אחת ‘אבינו מלכינו עשה למען טבוחים על יחודך’.

אושיה, 1/6/2016 15:50

הוכח תוכח את עמיתך

לא רק גמילות חסדים יש לקום ולעשות למען ההתבוללות כמה שיותר אנשים ויפה שעה אחת קודם

(6) רחל, 26/11/2014 23:12

כשניחמתי את האלמנה...

שלום וברכה, קיבלתי מאמר אודות הרב קופינסקי הי"ד והתרגשתי ממנו מאד. הייתי רוצה להוסיף עוד משהו: ביום ראשון הלכתי לנחם, ואישתו של הרב קופינסקי הי"ד אמרה: בעלי תמיד היה עוזר לכולם. וחשבתי לעצמי: איך יכול להיות שדווקא מי שתמיד עזר לכולם, ילדיו יישארו יתמים. מי יעזור להם? ואז אמרתי: ה' לא ישאיר לבד ילדים שאבא שלהם תמיד עזר לאחרים. אני בטוחה שה' יעזור לילדים שלי בכל דבר שהם יצטרכו. הוא לא ישאיר אותם לבד."

(5) שמואל, 26/11/2014 19:10

לבי עלכם אחיי בני משפחות הנרצחים והפצועים

להוסיף נדבך במעשיו של יקירנו רבי אריה שכשמו כן הוא . שבפורים עמד מחופש לליצן שמח ברחובה של עיר באמצע הצומת אגסי- הקבלן - קצנלבוגן וחילק ממתקים לשמח הילדים העוברים ושבים ואף טרח להציץ לרכבים העוברים ולשאול כמה ילדים וכשנשאל לשם מה ? ענה זה בשביל חיהל'ה ואכן הוא לא מלאך אלא יהודי גדול שכולנו צריכים לאמץ מעט ממעשיו וזאת תהא לעילוי נשמתו הגדולה . נא להתפלל לע"נ כלל הנרצחים ולרפואת כל הפצועים בגוף ובנפש ויה"ר שלא נוסיף לדאבה עודומכאן להבא חושבנא טבא. אוהבכם אחי בנ"י - המצפה לגאולה השלמה - שמואל

(4) אנונימי, 24/11/2014 16:57

זכותו יגן עלינו

הלוואי ונוכל ללמוד מפועלו ולהוסיף אורה במאור פנים

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub