בית כנסת הוא מקום שנועד לקשר אישי וקרוב עם אלוקים; מקום שבו אנחנו מנסים להכיל את שלמותו המופלאה של הא-ל ואת משמעותו של העולם הזה.

אתמול חוללה הקדושה הזאת, כשמחבלים טבחו בדם קר יהודים, בעודם שקועים בתפילתם, ומעוטרים בטלית ותפילין.

עשרות מתפללים שהו בבית הכנסת בשבע בבוקר, כשהמחבלים פרצו פנימה עם אקדחים וגרזנים. הרצפה ספוגת הדם שנותרה אחריהם, מעידה בשקט על האימה.

הפיגוע הזה היה קרוב אלינו מאוד, בבית כנסת שבו מתפללים אנשי צוות ובוגרים רבים של אש התורה.

הרב דניאל שלוס, המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה, היה במרחק 10 שניות מהבניין כשהוא שמע את היריות וראה את הפצועים נמלטים.

ארבעת הרבנים שנרצחו, עלו ארצה כדי לממש את חלומם לגדל משפחה יהודית בארץ:

הרב משה טברסקי יליד ארה"ב, היה רבו ומורו של הרב גבי פרידמן – אחד המרצים באש התורה.

הרב קלמן לוין יליד ארה"ב היה אב אהוב ויקר.

הרב אריה קופינסקי, בן ה-43, אזרח ארה"ב.

הרב אברהם שמואל גולדברג, אזרח בריטי, היה אביה של גברת ליבי גולדברג ממחלקת החשבונות של אש התורה.

ארבע אלמנות ועשרים וארבעה יתומים באותו רחוב.

רס"ר זיידאן סייף, השוטר הדרוזי בן ה-27 שהגיע למקום, נרצח אף הוא, והותיר אחריו אלמנה ותינוקת בת שלושה חודשים.

וכולנו מבכים את הזוועה החייתית הזאת.

מלחמת קודש

מבחינה מסוימת, לא היינו אמורים להיות מופתעים מזה שהמחבלים בחרו לפגוע במקום הקדוש לנו – בהתחשב בעובדה כיום המאבק מתמקד בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט – המקום המקודש ביותר לעם ישראל.

לא משנה שאמנת היסוד של הפת"ח משנת 1960 לא הזכירה אפילו פעם אחת את ירושלים, ושלוחמי ה"ג'יהאד" המוסלמים הפכו אותה ליעד, רק לאחר שהיהודים איחדו את העיר.

ארגוני הטרור מבינים שירושלים – הקדושה ליהודים כבר 2,000 שנה, הרבה לפני שמוחמד המציא את האיסלם - היא המקום בו נערך הקרב העיקרי.

לכן החמאס יצא בקמפיין ציבורי נגד אש התורה, שעל גגה שצופה אל הכותל המערבי, נמצא דגם של בית המקדש השני. דווקא ההיבט הזה במשימתה של אש התורה – ללמד אנשים על הקשר היהודי לירושלים, הוא שמאיים על שלמות המהדורה האסלמית המפוברקת של ההיסטוריה.

כל מי שאינו מבין שמדובר ב"מלחמת קודש" צריך עדיין ללמוד על שורשי הקונפליקט.

הסתה וסובלנות

ישראל יושבת על חבית חומר הנפץ המזרח תיכונית. אירן סמוכה מאוד לקו היעד הגרעיני שלה. סוריה, מצרים ועזה הן 'חלק מעשרת האיומים הקיומיים על ישראל היום'.

המנהיגים הפלסטינאים מסיתים שוב ושוב נגד ישראל. בשבוע שעבר, ברשות השידור הפלסטינית הרשמית, שיבחו נציגי ממשל את הפיגועים האחרונים כהיענות לקריאה ש"ירושלים זקוקה לדם כדי לטהר את עצמה מהיהודים".

אפילו בעקבות הטבח הנוראי הזה בבית הכנסת בהר נוף, הטלויזיה הפלסטינית הרשמית שידרה תמונות של תושבי בית לחם המחלקים סוכריות להבעת תמיכה בפיגוע, והאתר הרשמי של פת"ח שיבח את התקיפה כ"מבצע גבורה".

בעשרים השנים בהן אני גר בארץ, ראיתי כיצד הברברים חוצים שוב ושוב קוים אדומים, ובכללם:

• ירי טילים בלתי פוסק ופיגועים בתחנות אוטובוס ובית קפה.

• האינתיפאדה השניה, שבה חברים נרצחו על ידי מחבלים מתאבדים, וכדורים שרקו סביב ביתי.

• טבח הילדים מישיבת מרכז הרב, רצח בני משפחת פוגל במיטותיהם, החטיפה והרצח של שלושת הנערים בקיץ זה.

• המלחמות האחרונות עם חמאס וחיזבאללה, שהריצו את כולנו (פשוטו כמשמעו) אל המקלטים.

והיום, כשטבח המוני פרץ באמצע תפילת הבוקר בבית כנסת, נחצה קו אדום נוסף.

הלב מתכווץ מזוועת הפיגוע.

כל אחד מאתנו חייב לשאול: כיצד האסון הזה יגרום לי לשנות את חיי?

אנחנו מתפללים להחלמתם של הפצועים.

ואנחנו מתפללים שנזכה במהרה לשלום בארץ.