אולי אתם חושבים שאני אמורה להרגיש ייאוש עמוק יותר, אחרי הפיגוע הרצחני של אתמול – שהתרחש ממש קרוב לביתי.

ובכל זאת אני לא מיואשת. זה לא שאני אדישה לשנאה שלהם, וגם אין לי גישה נאיבית לקיומנו המורכב והשברירי בארץ. כן, הלב שלי כואב, והדמעות זולגות. אבל אני לא מיואשת.

אני נמצאת היום בדיוק במקום בו אני אמורה להיות: בארץ שאותה הבטיח הקב״ה לאבותינו, ארץ ישראל. מאז שבאתי לגור כאן לפני 13 שנים, דבר אחד התברר לי מעל לכל ספק: שהמחבלים לא יספרו לי שהארץ המובטחת נתנה לשלטונם הברברי!

בעלי, ילדיי ואני מתפללים יום יום שהשם ישמור עלינו. והבוקר, ברגע בו שמענו על הפיגוע, לקחתי את ספר התהלים שלי, וחילקתי לילדיי דפים וצבעים, כדי שיציירו או יכתבו מה הם מרגישים. ילדיי המתוקים (בגילאי יסודי) התאמצו לשמור על קור רוח ולגלות אומץ מול ההתרחשויות המפתיעות. הם ציירו וכתבו בשקט ובהתלהבות. הגדולה שלי כתבה מכתב אישי לאלוקים, הכניסה אותו למעטפה והדביקה, משמרת לנצח את מחשבותיה העמוקות ביותר.

ובכל זאת, למרות שאין לי מלים לתאר את הזוועה, למרות שאני שבורה ממחשבה על שכניי, ולמרות הזעם המשתולל בלבי ובלב שכניי בשל הפיגוע הברוטאלי הזה, אני לא מתייאשת. התורה שאלוקים נתן לנו מבטיחה את ארץ ישראל לנו, לעם ישראל!

הארץ הזאת שלנו בזכות אבותינו, ובעקבות תהליכים היסטוריים שאין להם הסבר, אני עצמי זוכה לגור פה היום.

הסיפור אינו מתחיל או נגמר כאן היום. המעשים המפלצתיים האלה אינם אלא כתמים רוויי דם נוספים לאורכו של נתיב ייסורים יהודי ארוך וקשה.

אז במקום ליפול לייאוש, אני יודעת שזהו בעצם מסר. אני צריכה לפעול. אני צריכה לחזק את לימוד התורה שלי, לחזק את שמירת המצוות שלי – אולי לבחור מצווה כלשהי ולהשתדל לשמור אותה טוב יותר – וכמובן להתפלל לאבינו שבשמים ביותר כוונה.

ואני מקווה שבאופן כלשהו, מעשים אלה יהיו לזכות עם ישראל, ויחישו את הגאולה השלמה.