רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

images

"הגיע הזמן להציב שמירה בבתי הכנסת כמו באירופה": הרהורים ירושלמיים בצל הטבח

ג׳ בטבת ה׳תשפ״ב ג׳ בטבת ה׳תשפ״ב 07/12/2021 | מאת רונית כפיר

הרהורים ותהיות, בעקבות הטבח בהר נוף

בוקר. השמש זורחת אחרי כמה ימים גשומים, דווקא זמן מתאים לסידורים שתכננתי לעשות. בעלי מקפיץ אותי אל תחנת אוטובוס, ואני שואלת את עצמי איפה הכי בטוח להמתין – בטרמפיאדה השקטה (עם יותר אוטובוסים) או בזאת הסואנת, עם עמדות החיילים (רק שבאזור שלה יש בזמן האחרון יותר מידי פיגועים). בעצם, אולי כבר העמידו חיילים בכל הטרמפיאדות בשטחים, ואולי לא? אני מחליטה לא להסתכן ובוחרת בתחנה היותר ממוגנת.

אני עולה על האוטובוס ברוגע, ושומעת לראשונה משכנה לספסל על הדרמה האנושית המזוויעה בבית הכנסת "בני תורה" שבהר נוף. הנתונים עדיין לא ברורים, והרדיו באוטובוס לא פועל.

מאחורי יושב גבר צעיר וכיפה סרוגה לראשו: "שחררנו מחבלים", הוא פורק את תסכולו אל תוך הנייד, "למה שהם יחששו אם הם יודעים שאם הם לא ימותו מיד, יהיו להם סיכויים להשתחרר באיזושהי עסקה?!"

אנחנו עוברים בדרך חברון, ומבעד לזכוכית המשוריינת של האוטובוס, אני מבחינה במטושטש באנדרטה מאולתרת לזכר נרצחים באחד מפיגועי ההתאבדות באוטובוסים. שלטי הנצחה ואנדרטאות דומות ממשיכים ללוות אותי גם כשאני כבר צועדת רגלי ברחובות העיר - בתחנה המרכזית, ביפו, בשוק... שמות רבים של אנשים שקמו כמוני אל בוקר רענן, אך שלא כמוני לא זכו לשוב ממנו אל בתיהם.

מכוניות ועליהן רמקולים יללניים מכריזות על לוויותיהם של הקדושים הי"ד. נערות תיכון נרגשות משוחחות ביניהן על משפחות שהן מכירות יותר ופחות. על חברות שהגיעו ללימודים בבכי סוער, ועל אלה שלא הגיעו. נשים מנגבות דמעה, וגברים מרכינים ראש. החברה החרדית הירושלמית מאוד משפחתית ואיכשהו כולם מכירים את כולם, פחות או יותר.

כמעט ואין ערבים ברחובות, ואלה שמסתובבים, משתדלים להצניע את עצמם ככל האפשר – אבל אי אפשר. המבטים שננעצים בהם משדרים כל כך הרבה רגשות, מחשבות וחששות.

אנשים ממשיכים את שגרת חייהם כמעט כרגיל, ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש בדריכות ובאבל שבאויר. כל שיחה ומפגש מסתיימים במלים "שנשמע רק בשורות טובות". ואני - למרות שלא אליי הופנו המלים, למרות שאיני מכירה את הדוברים ולמרות שאין לי שום מושג על מה הם בכלל שוחחו - מקפידה לענות לכולם "אמן" שקט, אבל מכל הלב.

אמצעי התקשורת מגלים אט אט יותר מידע, ואני נחשפת אליו רסיסים, רסיסים. משפט פה ומשפט שם. מסיבות עקרוניות אין לי שום אמצעי אלקטרוני לצפיה, האזנה או קריאה. ובכל זאת אני בוכה - בדמעות שקטות, בראש רכון, שלא יראו.

השיחות סביבי הולכות ומשנות צורה, אט אט התסכול פונה לתהיות ולדיבורים מעשיים. אנשים מתארגנים ללכת ללוויות, ואחרים שואלים, תוהים בקול: מה אלוקים רוצה לומר לנו? למה כל כך הרבה אנשים מאמינים נפגעו לאחרונה – אולי אלוקים מדבר אל מי שאמור להקשיב אליו – אלינו.

"הגיע הזמן להציב שמירה בבתי הכנסת כמו באירופה", מביע את דעתו גבר שאולי מתפלל בבית כנסת ואולי לא. "המורה שלנו אמרה שמי שעושה חסדים יינצל מחבלי משיח", מספרת לי בתמימות ילדונת (די מבוהלת) בת שמונה. בתחנות יושבות נערות ונשים, ספרי תהלים מהוהים על ברכיהן ושפתיהן ממלמלות תפילה. והאחדות הזאת, שבאה עם הכאב, שוב עוטפת אותי במלוא עוצמתה.

שוב כולנו משפחה אבלה אחת. ושוב כולנו חושבים יחד מה? מה עוד נוכל לעשות? כיצד אני יכול/ה להשפיע ולשנות? מה אני עצמי צריך לשנות, ובמה כדאי לי להשתפר ולהשתנות?

משהו, כדי שהכאב הזה לא ייטשטש ויעלם מבלי להותיר חותם של ממש בעולם. משהו, כדי שהאסון הזה לא יהיה לשווא. משהו, כדי שבשום פנים ואופן אני של מחר לא אשאר בדיוק אותה אני של היום.

ואין תשובה.

אולי, יש לכם רעיון שיכול להועיל לכולנו?

אנא שתפו אותנו בתגובות.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן