ביום ששי הובא למנוחות הנער שלום אהרון בעדני, "ההרוג השני בפיגוע הדריסה השני בירושלים". אחד מהחיילים שנפצע בפיגוע הדריסה השלישי (גוש עציון) נאבק נואשות על חייו. נגמרו לנו השמות – פיגוע טרקטור ראשון, פיגוע טרקטור שני, פיגוע ירי מי יודע כמה, ודקירות בלי סוף. אבנים – בכלל לא נכנסות לכותרות עד שהן לא הורגות, פוצעות אנושות או מושלכות בלב ליבה של המדינה.

ושוב סבא מקונן על נכדו (הרביעי) שמובא למנוחות, ואבא מתחנן אל בנו "תתפלל על אמא, שיהיה לה כוח" – אוי כמה כוח אנחנו צריכים.

נער צעיר, רק בן 17, שנסע בתמימות על אופניו בדרך אל הכותל והוכה במוט ברזל על ידי המחבל.

מוט ברזל.

כשאלפרד נובל המציא את הדינמיט, הוא חלם על ההישגים האנושיים הרבים שתביא המצאתו – פריצת דרכים חדשות, הכנת תשתיות... אולם לצערו הוא גילה מהר מאוד כיצד היא הופכת כלי לרצח מהיר והמוני.

ממציאי כלי הרכב השונים ודאי לא העלו בדעתם שיבוא יום והמכונות המדהימות שהם פיתחו - כלים אזרחיים ששינו את חיינו, שקיצרו מרחקים, איחדו יבשות, קירבו משפחות... - ישמשו לרצח. שמטוסים אזרחים יפגעו במגדלי התאומים ויהרגו כשלושת אלפים איש בבת אחת. שטרקטורים ירמסו מכוניות, ויקטלו בני אדם ברחובות ירושלים. שמכוניות פרטיות ידרסו וירמסו אנשים ונשים וטף (פשוטו כמשמעו) בלי אבחנה.

מה שמשגע כל כך בפיגועים האלה, הוא שהם נעשים בעזרת חפצים רגילים בהם אנחנו משתמשים יום יום. אני נוסעת במכונית לעבודה, ואני חוזרת איתה הביתה. אני נוסעת במכונית שלי לסידורים, לבקר חברים, ומאות מכוניות חולפות על פני בכל יום.

אנחנו מלמדים את הילדים מגיל אפס להיות ערניים, לשים לב לכל חפץ חשוד. האם אנחנו יכולים ללמד אותם להיזהר מכל מכונית שעוברת ברחוב?

ממה בדיוק צריכים להיזהר, שום תיק חשוד, חוטי חשמל או קולות תקתוק אינם מזהירים אותנו. שלושה פיגועי דריסה תוך שבועיים. המחבלים מנצלים את כלי הרכב שלהם בתור כלי נשק. מין פרפראזה צינית על דברי הנביא – 'וכיתתו אִתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות...'.

איך אפשר להתגונן מפני מכוניות? אנחנו לא יכולים להתחבא בבית עד יעבור זעם, ולהתפלל שהם לא יחליטו לנסוע (או לטוס) לתוך הבניין. קל מאוד לשאת כפיים בייאוש חסר אונים, לקפוא מרוב פחד.

לצערי, אין לי תשובה, אם כי אני מאוד מקוה שהביטחון באלוקים יעזור לכולנו להמשיך בחיי היומיום, ומתפללת שיבוא הקץ על הטרור המחליא בארץ ובעולם.

ובכל זאת התעורר בי רעיון מסוים, ונראה לי ששווה לשתף אותו עם עוד אנשים. ואני מדברת על רעיון שכולנו יכולים לעשות – גם בארץ, וגם במקומות אחרים.

מהרגע שקיבלתי רישיון והתחלתי לנסוע במכונית משלי, השתדלתי לזכור שיחד עם המכונית קיבלתי גם את היכולת לעשות חסד - להסיע אנשים. ניסיתי להציע טרמפ לכל מי שצריך (מלבד תמהונים או אנשים שנראו לי חשודים, כמובן). שמחתי להציע לחברים להצטרף אלי בנסיעה ללימודים או לעבודה או לפגישה, משום שנהניתי לנהוג ולהיות עם אחרים, והם באמת העריכו את הטובה. למעשה, כשאנחנו מציעים לאנשים להצטרף אלינו לנסיעה, אנחנו יכולים לקיים מצוות הכנסת אורחים (ועוד המון מצוות שבין האדם לחברו).

בידיו של כל נהג ישנה עוצמה רבה, ואחריות רבה. כשקיבלתי את הרישיון שלי, סבא שלי (מורה נהיגה לשעבר), הזכיר לי שנהיגה במכונית היא כמו שימוש בכלי הרג ששוקל שני טון. הוא התכוון להזהיר אותי לציית למהירות המותרת בכל מקום, לשים לב לדרך ולנהוג בזהירות. והיום, המלים שלו מקבלות משמעות חדשה.

אפשר להשתמש במכונית כדי לעשות טוב, ואפשר להשתמש בה כדי לעשות רע. המון רע. הכל תלוי בבחירה שלנו.

אנחנו מחליטים מה לעשות בכל דבר שיש לנו – רכוש, כישרונות, מעשים, מלים. אנחנו יכולים לבחור לבזבז כסף על מותרות או לתרום אותו לצדקה. כמה דקות חופשיות יכולות לשמש אותנו כדי לבקר חבר או קרוב, או לבהות חסרי מעש במסך. אנחנו יכולים להשתמש במלים שלנו כדי לבנות מישהו או לקרוע אותו לגזרים.

המחבלים בוחרים להשתמש במכוניות שלהם ולותר על חייהם כדי לרצוח ולזרוע פחד.

כתגובה רוחנית, בואו נחליט להתאמץ יותר מהרגיל, ולנצל את המכוניות שלנו למעשי חסד. להציע טרמפים, לעזור לחולי סרטן שצריכים להגיע לבית החולים, ליצור קשר עם בית אבות קרוב ולשאול אם הם זקוקים לשירותינו...

המחבלים משתמשים במכוניות שלהם למוות. בואו נשתמש בשלנו לחיים.