רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

מותה הטראגי של בריטני מיינרד

ט״ז במרחשוון ה׳תשע״ה ט״ז במרחשוון ה׳תשע״ה 09/11/2014 | מאת הרב בנימין בלך

הגישה היהודית לסיוע בהתאבדות.

בקשתה האחרונה של בריטני מיינרד התמלאה. בריטני, צעירה יפהפייה בת 29 שהופיעה לאחרונה בתמונת השער של המגזין "אנשים", וכיכבה במאות כתבות, נטלה את חייה על מנת לחסוך מעצמה את ההתדרדרות האיטית והכאב הנובעים מהמחלה הקשה שהתגלתה בגופה.

בפוסט שבאתר שלה נכתב: "בריטני בחרה לחשוב היטב, והודיעה על רצונה למות בכבוד בשל המחלה הנוראית, הכואבת וחשוכת המרפא". היא עברה למדינת אורגון, כדי למות בבית קטן וצהוב בו היא בחרה, בעיר המקסימה פורטלנד. אתר שמעודד המתות חסד, תיאר את מותה המתוכנן – "בשלווה בחדר השינה שלה, בזרועותיהם של יקיריה".

בינואר שעבר התגלה אצל מיינרד סרטן אלים במוח, שנה בלבד אחר נישואיה לבעלה. לאחר מספר ניתוחים, הגידול חזר למוחה, ובאפריל הרופאים העריכו שנותרו לה כששה חודשים לחיות. היא עברה מקליפורניה לאורגון, כדי לנצל את החוק המקומי שמתיר לסייע בהתאבדות. אורגון היא אחת מחמש מדינות בארה"ב המתירות זאת.

בריטני הותירה אחריה את בעלה ובני משפחתו, את אמה ואת אביה החורג. לאחר מותה דווחה התקשורת שהחלטתה לשים קץ לחייה זכתה לתמיכה ציבורית רחבה.

קשה היה שלא לרחם על האישה הצעירה, שנימקה באופן מרגש את החלטתה לאתר CNN: "אני לא רוצה למות, אבל אני הולכת למות, ואני רוצה לעשות את זה לפי הכללים שלי. האפשרות הזאת לסיים את חיי קיבלה עבורי משמעות רבה מאוד. היא נותנת לי תחושת שלוה בזמנים סוערים, שאחרת היו נשלטים בפחד, חוסר ודאות וכאב".

בטור אישי המתייחס לסוגיית הבחירה, היא טענה לזכות החלטתה. "לא הייתי אומרת לאיש שהוא או היא צריכים לבחור למות בכבוד", היא אמרה. "השאלה שלי היא: למי יש זכות לומר שלא מגיעה לי האפשרות לבחור בזה? שמגיע לי לסבול שבועות או חודשים של כאבים פיזיים ורגשיים אדירים? למה שלמישהו תהיה זכות להחליט את זה עבורי?"

אולם כעת, אחרי מותה, הפכו אותה טיעונים אלה לדוברת האולטימטיבית של תנועה – התנועה ששואפת לתמוך בהתאבדות בסיוע. תחת המעטה המרשים של "למות בכבוד", האני מאמין של התנועה אינו מבוסס אך ורק על האדרת האפשרות למות על פי בחירה אישית, אלא מזלזלת בעקיפין באלה שבוחרים להמשיך ולהיאבק על חייהם למרות הקשיים, כלא פחות מ"חוסר כבוד". בריטני מיינרד הפכה שלא מרצונה לשגרירת האגודה Compassion & Choices (רחמים ובחירה), ואנחנו חייבים להשיב לחבריה, ששואפים להתיר התאבדות בחוק, תשובה שמשלבת מוסר ורחמים.

תשובת האמונה

הרשו לי לומר זאת בבירור: אילו בריטני מיינרד הייתה מגיעה אלי בזמן בו שקלה את החלטתה, כדי לשאול מה דעתי, הייתי משתף אותה באמביוולנטיות שבין רגשותיי לאמונתי. הייתי יכול להבין את הפחד שלה מול עתיד קשה ובלתי נסבל. הייתי מזדהה כמיטב יכולתי עם רצונה להימנע מסיוט בלתי נמנע לכאורה. ובכל זאת, לשאלתה - למי יש זכות לומר שלא מגיעה לי האפשרות לבחור בזה?' - הייתי חייב לענות: "רק למי שנתן לך את מתנת החיים, יש את הזכות לסיים אותם". נטילת חייו של אחר נקראת רצח, לא בגלל שאין לנו זכות לסיים את חייו של הזולת, אלא משום שאין לנו זכות לסיים חיים. באותה מידה אין לנו זכות לסיים את הקיום שלנו בעולם הזה.

אולם, האם איננו צריכים לרחם על אלה שנאלצים לסבול כאב בעתיד? רגשותיי מתחננים להתחשב בקושי, אך אמונתי מזכירה לי שדאגתי ודאי אינה גדולה מזאת של אלוקים, שכל כולו חסד, רחמים ואהבה, ובכל זאת הוא החליט שעדיין לא הגיע הזמן למות.

התאבדות, במובן הפשוט שלה, מגלה חוסר הסכמה עם פסק הדין לחיים שאלוקים גזר. לשאלות ה'למה' – למה אני צריכה להמשיך לחיות כשאני כל כך סובלת? למה אני צריכה להמשיך כשאני רק עול על כתפיהם של אחרים? למה אני צריכה להמשיך בדרך, כשהסוף בו אני רוצה אינו נמנע בכל אופן? – אנחנו יכולים רק להתנחם בתשובתו של אלוקים למשה. כשמשה ביקש מה', "הראני נא את כבודך" – תן לי להבין את דרך הנהגתך בעולם, ענה אלוקים: "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי... והיה בעבור כבודי... וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות לג, יח-כג). כבני תמותה, לעולם לא נוכל להבין לגמרי את ה'למה' בדרך בה אלוקים מנהל את עולמו. ובכל זאת, ישנה אמת אחת שמאפשרת לנו פעמים רבות להציץ אל חוכמתו. למרות שאף פעם איננו יכולים לראות את פניו, כשהחיים נפרשים לפנינו בדרכיהם הסתומות ואנחנו עומדים תוהים מול האכזריות לכאורה שבהם, נבוכים מהקשיים הבלתי צפויים; הרבה פעמים אנחנו מסוגלים לראות את "אחוריו", במבט לאחור, האירועים מקבלים פתאום משמעות, ומתברר שלקשיים הייתה מטרה.

קירקגור ציין ש"הטרגדיה הגדולה ביותר בחיים היא שאנחנו צריכים לחיות אותם קדימה, ויכולים להבין אותם רק לאחור". לאלה שלא מבינים את ה'למה' של הסבל שלהם, תשובת האמונה מבקשת לא למהר לשפוט. חוכמת הא-ל גדולה משלנו. ולאנשים מאמינים היא מקציבה אפילו שנים של סבל וצער עם משמעות עמוקה – הן לנשמות שלנו והן כהזדמנויות לאחרים, לנהוג באצילות, הקרבה עצמית ומסירות.

הגדרת הסכנה הנוספת

מה שחייב עדיין להיאמר הוא הסכנה לטעות בין הרחמים על בריטני מיינהרד, לבין סוג מסוים של הסכמה עם החלטתה שפשה כבר במעגלים רבים. הכרה בסיוע להתאבדות מסכנת מאוד אנשים מוגבלים. מי יודע מתי ניוון שרירים או טרשת נפוצה יוגדרו כ"מחלות סופניות"? מי יחליט אם מוות נחשב לאופציה האידיאלית עבור מגבלה זו או אחרת? בהולנד, לדוגמא, הרופאים רשאים להחליט על דעת עצמם אם לתינוק שנולד עם מום יש זכות לחיות. הממשלה החליטה על קווים מנחים כלליים, ואם הצוות הרפואי מאמין שהילד – או ההורים – יעמדו מול סבל משמעותי, אז מותר לו להמית את התינוק.

יותר מדאיג מזה, מרילין גולדן, מזכויות החינוך למוגבלים וקרן ההגנה בברקלי, חוששת שסיפורה של מיינרד יעוות את התמונה הרחבה. "על כל אדם עם משפחה שמחה שאינו בסכנת ניצול המצב לרעה, יש רבים אחרים שאולי יכוונו בעדינות להתאבד בסיועה של חברת הביטוח שלהם או בלחץ המשפחה שלהם." גולדן חוששת ש"ביטוחי בריאות בעלי מניע כלכלי" יעודדו בעדינות את החולים לכיוון של – מה המלה? – כבוד. מילר תוהה אם בעולם הבחירה החדש, עדיין יהיה מקום ל"בני אדם חולים, ויותר מהתפקוד התועלתי שלהם".

אנשים במערב גדלו עם האמונה שעדיף למות מאשר לחיות עם מום או מחלה. מדרון תלול במיוחד נוצר כשכאב ומוגבלות הופכים סיבה לגיטימית להתאבדות. זאת פשוט דרך נוספת להגדיר אנשים בעלי בעיות מסוימות ככאלה שאינם ראויים לחיות – והמבוגרים שבינינו יכולים ודאי לזכור שגרמניה הנאצית התחילה בהשמדתם של אלה, שאנחנו מכנים היום אנשים בעלי מגבלות מנטליות, ובסופו של דבר עברו להשמדתם של אנשים "נחותי גזע".

משהו אישי

מי שעוקב אחר מאמרי באש התורה, זוכר ודאי ששיתפתי אתכם באבחנה שבה הרופא בישר לי שאני חולה במחלה סופנית וחסרת מרפא. חיפוש באינטרנט הבהיר לי שמרגע האבחנה לא נותרו לי יותר מששה חודשים לחיות. זה קרה לפני כשלוש שנים. בשבח והודיה לה', וכמעט בטוח כתשובה לתפילותיי ולתפילותיהם של אינספור בני אדם נוספים, אני מרגיש היום בסדר ומצפה בתקווה ל - כמו שאומרים - מאה ועשרים שנה.

זוהי רק צורה נוספת לומר שהתאבדות אינה נכונה מעוד סיבה: היא אינה שמה קץ לסבל, היא שמה קץ לתקוה. היא אינה מאפשרת להאמין באפשרות להחלים, בניסים רפואיים, בעזרת הא-ל.

כיום, התאבדות היא גורם המוות העשירי בארה"ב. אני כואב ואבל את מותה של בריטני מיינרד ושל אחרים שבוחרים בפתרון שלה לסבל ולכאב. מטרתי אינה לגנות אותם על החלטתם, אלא להתפלל שמי ששוקל אם לשים קץ לחייו, יבחר בדרך התקוה על פני הייאוש, בדרך האמונה על פני תחושת הנטישה של א-ל אוהב.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן