בעלי נשאל פעם מה הייתה התפילה הקשה ביותר שהוא התפלל? הוא לא היסס לרגע לפני שענה. הפעם הקשה ביותר הייתה כשמתפללי המניין שלנו, יחד עם כל עם ישראל, בארץ ובעולם כולו, שבו אל בית הכנסת בליל שבת לאחר הסעודה, כדי להתפלל לשלומו של סמל נחשון וקסמן, אחד מבני השכונה שלנו.

לפני עשרים שנה, בתאריך ד' בחשון תשנ"ה, נחטף נחשון וקסמן על ידי מחבלי חמאס, כשחיכה לטרמפ שיוביל אותו לביתו מהבסיס בו שירת. הנהג ושלושת הנוסעים במכונית חבשו כולם כיפות, ליד החלון הקדמי היה מונח סידור, ומוזיקה חסידית התנגנה ברקע. לוקסמן לא היה ספק שהמכונית הזאת בטוחה.

יומיים לאחר החטיפה קיבל אביו שיחת טלפון ובה נאמר לו שבנו בחיים והוא מוחזק כבן ערובה. בערב, הפיצו המחבלים קלטת וידיאו שאישרה את החטיפה, והציגה את דרישת המחבלים לשחרר מהכלא הישראלי את שייך אחמד יאסין ו-200 מחבלים נוספים, בתמורה לשחרורו של נחשון. למחרת הופצה קלטת נוספת בה נראה נחשון כשאקדח מוצמד לרקתו. "אני נחשון וקסמן" הוא אמר, "החבר'ה החמאס פה חטפו אותי. הם רוצים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא - הם יהרגו אותי". האולטימטום נקבע לליל שבת, י' בחשון, בשעה שמונה בערב.

נחשון עם אמו אסתרנחשון עם אמו אסתר

ביתה של משפחת וקסמן הפך מוקד משיכה לכלי התקשורת, אישי צבא בכירים נכנסו ויצאו מבעד לדלתם. הימים חלפו, מועד פקיעת האולטימטום התקרב, ולא נשמעו כל חדשות. יהודה ואסתר, הוריו של נחשון, התראיינו אינספור פעמים, כשאמונתם היוקדת בקב"ה קורנת מבעד לכאב. במקביל, הם התחננו אל כל מנהיגי העולם להפעיל לחץ על החמאס לשחרר את בנם.

100,000 יהודים התכנסו בכותל לעצרת תפילה ותחנונים

ביום חמישי בלילה, כ-100,000 יהודים מכל מגזר ורקע, התכנסו בכותל המערבי לעצרת תפילה ותחנונים להצלת נחשון.

נשים יהודיות בכל העולם התבקשו להוסיף נר לזכותו של נחשון בהדלקת נרות השבת. אלפי נשים שאינן מדליקות נרות בדרך כלל נענו לבקשה, והדליקו נרות שבת לראשונה בחייהן.

בערך בשעה 5 בערב, הטלפון בביתנו צלצל. ההודעה ביקשה מכל מי שאינו טרוד באופן אישי בהכנות לשבת, לפתוח מיד באמירת פרקי תהלים, משום שיחידה מובחרת של צה"ל מתכוננת לפרוץ לבית שבו מוחזק נחשון. בעוד הדמעות זולגות על פני, לא יכולתי שלא להתפעל - "מי כעמך ישראל?" מבצע צבאי סודי במיוחד עומד לצאת לדרך, והודעות טלפוניות מגיעות לכל בית וישיבה שנחשבים 'בטוחים', מבלי להתפשר על הביטחון והסודיות של המבצע.

בידיים רועדות ועיניים דומעות הדלקתי את נרות השבת, כולל הנר הנוסף, ובעלי יצא אל בית הכנסת. במשך הסעודה לא נשמעו עדיין כל חדשות על שובו של נחשון, אולם בעלי אמר שהקהל התבקש לשוב אל בית הכנסת לאחר סעודת השבת לקריאת תהלים.

מאות הכתבים שהתגודדו סביב לבית משפחת וקסמן, שנמצא במרחק הליכה קצר מבית הכנסת, התפעלו אחר כך מקולות השירה הרמים של זמירות השבת שעלו מהבית. הם לא הצליחו להבין כיצד משפחה שחיי בנה תלויים על בלימה מסוגלים לשיר – הם פשוט לא היו מסוגלים לתאר לעצמם את האמונה החזקה שהייתה חלק בלתי נפרד מאישיותם של יהודה ואסתר.

שבנו אל בית הכנסת לומר תהילים, יחד עם הבנים של משפחת וקסמן. ההורים לא הגיעו לבית הכנסת, לבקשת הצבא הם נשארו בביתם. התפילה מקרב הלב נקטעה כאשר מספר אנשי צבא נכנסו אל בית הכנסת וסימנו בשקט לבני משפחת וקסמן להצטרף אליהם.

הלב שלנו עמד מלכת. זה לא נראה טוב, הצורה שבה קראו לאחים של נחשון לא נראתה כמו סימן לסיום מוצלח של משימת ההצלה. אולם למרות ששיערנו שכפי הנראה הצלחת המבצע לא הייתה גורפת, לא ידענו באותו שלב שנחשון ושסרן ניר פורז, מפקד כוח ההצלה, נהרגו במקום.

המשכנו להתפלל בתקווה שהתסריט הגרוע ביותר הוא שהתפילות יהיו לרפואתו של נחשון הפצוע. שעות מספר חלפו בטרם התבשרנו רשמית על האסון.

בחצות הלילה במוצאי שבת, שוב התאספנו כולנו, יחד עם מאות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, והפעם בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, לקבורתו של נחשון.

האחדות חסרת התקדים שנשמה צעירה זו זכתה להביא בכלל ישראל, חזרה על עצמה בקידוש שם שמים שאביו יהודה עשה בזמן הלוויה.

בעודו עוסק בקבורת בנו הצעיר, יהודה וקסמן חשש שמותו של בנו עלול להביא למשבר אמונה בליבם של מאות האלפים שהתפללו להצלתו. בהספד שהוא נשא, יהודה הסביר, שבדיוק כמו שאבא לא יכול לתת תמיד לילדו את כל מה שהוא רוצה, כך גם אבא שלנו לא יכול תמיד להעניק לנו מה שאנחנו הכי רוצים.

"שאלו אותי", אמר יהודה, "התפללו כל כך הרבה ולא קבלו תשובה? ...קיבלתי תשובה. התשובה הייתה לא!" זה לא שהתפילות שלנו לא נשמעו, אולם מסיבות שאין ביכולתם של בני אדם להבין, התשובה הייתה 'לא'. ובכל זאת, מיליוני תפילות שנאמרו בשבוע האחרון לשלום בנו, לא היו לשווא, וכך גם הדמעות שנשפכו עליו. אף דמעה לא הלכה לאיבוד, רק שלנו אין אפשרות לדעת מתי אלוקים ישתמש בה כדי להציל נשמה אחרת.

כמה פעמים מאז אותו שבוע קשה ובלתי נשכח ציטטתי את דבריו של יהודה וקסמן. לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מבקשים. אנחנו אפילו לא יודעים אם הדבר שעליו אנחנו מתפללים הוא בכלל מה שטוב לנו באמת. אולם כמו יהודה וקסמן שקיבל בגבורה את ה"לא" המוחלט, גם אנחנו צריכים להשלים ולקבל שההחלטה הסופית לא נתונה בידינו.