בתור ילד שגדל בטורונטו, לא היה לי קל לדמיין שישנה מדינה בשם 'ברית המועצות', שנמצאת מאחורי איזשהו מסך ברזל בלתי חדיר, ובה אזרחים תמימים חיים בפחד, שבויים על ידי שלטון שגזל מהם את זכיותיהם הבסיסיות כמו חופש התקשורת, הדיבור, הזכות להתכנס, הדת, המצפון, התנועה, ההגירה והרכוש. ממשלה שאחראית על מותם של עשרות מיליוני אנשים, וכונתה על ידי רונלד רייגן: "אימפריית הרוע".

זה היה כמו האנשים הטובים נגד האנשים הרעים במלחמת העולמות. ממש ככה.

בשלב הזה של חיי עדיין לא בדיוק האמנתי שיש בורא לעולם, ובאותה מידה לא בדיוק האמנתי גם בקיומו של הרוע. הייתי נער תמים ומוגן, שלא יכול לקלוט את המציאות, מציאות שבה אנשים נורמאליים לכאורה, מסוגלים ונכונים לרצוח ששה מיליון יהודים. איך בני אדם יכולים לעשות מעשים כל כך אכזריים? אני זוכר איך אבא שלי הושיב אותי, לפני שיצאתי בפעם הראשונה ללמוד בארץ ישראל לשנה, ואמר לי: "תיזהר. יש בעולם אנשים רעים". הוא ידע שיש לי הרבה מה ללמוד.

טוב, אני כבר לא כל כך תמים. מבט חפוז על דברי ימי העולם בכלל, והעם היהודי בפרט, מספק שפע של עדויות מה מסוגל לעשות אדם רשע. אפילו חדשות של יום אחד יספיקו. יש המון אנשים, ממש מעבר לפינה ברחוב מגורי בירושלים, שישמחו לשחוט אותי, ויותר מהם קצת מערבה, בעזה, ועוד יותר בשאר העולם.

אולם עדיין יש זמנים שבהם אני בכל זאת נדהם מהמפלצתיות המוחלטת של הרוע. כך הרגשתי כשקראתי על עריפת ראשו המזוויעה של העיתונאי ג'יימס פולי, על ידי לוחם דאע"ש. איזה מין אדם יכול לחתוך ראש של אדם חי עם סכין קומנדו ארוכה? איך יתכן שהוא ואני בני אותו מין?

ובכל זאת, שנינו בני אדם. הקב"ה ברא אותנו עם בחירה חופשית: אנחנו יכולים לעשות מעשי גבורה וחסד נעלים, ואנחנו יכולים לבצע רוע, נזק והשפלה שאי אפשר לבטא במלים. טוב ורע הם שני הצדדים של אותה מטבע. ואדם מלומד בעל מבטא בריטי תקין, יכול להשתמש בכוח הבחירה שלו - כדי להתיז את ראשו של אדם כמוהו.

איך מגיבים לרשעות כזאת?

הצעד הברור הראשון הוא להכיר בקיומו. איננו יכולים להילחם ברוע אם איננו מכירים בו. העולם מבטא זעם על עריפת הראש המחרידה של ג'יימס פולי. אף אחד לא ניסה לצמצם את המפלצתיות של המעשה, או למצוא נסיבות מקילות להבין את רוצחי המדינה האסלאמית. את אותו תיעוב גלוי וברור צריכים להביע מול הרוע הגלוי של חמאס, שמשתמש בילדים חפים מפשע כמגינים חיים, בניסיון להרוג אזרחים ישראליים. קראו לדבר בשמו: החמאס מקריבים את ילדיהם ונשותיהם, וזהו רוע צרוף.

שנית, אנחנו צריכים להילחם ברוע. אי אפשר להתייחס אליו בסובלנות, אי אפשר להשלים עם קיומו. להיות מוסרי זה לא אומר לשבת בשקט מול העוולה. אנחנו צריכים להתייצב מול הרוע – להילחם בו ולהשמיד אותו. זה חל על האדם הפרטי שרואה את הבריון של בית הספר, וזה חל גם בהקשר יותר רחב, של אלימות בתוך בית השכנים, או אפילו ביחס לעצרות האנטי ישראליות שיש בכל כך הרבה ערים בעולם. זה חל גם על אומות העולם שיודעות על ביצועו של רצח עם בעירק, סוריה וקונגו, על התפרצותה של אנטישמיות אלימה, ועל האיום של האסלאם הרדיקלי.

מול כל אחד ואחד מאתנו עומד אתגר מוסרי לבטא את הבחירה החופשית שלנו כדי לבנות חיים טובים ועולם הוגן. ואם נסרב להכיר במציאותו של רוע ולהילחם בו, ניכשל במבחן.

אדמונד בורק אמר פעם: "מי שמבלבל בין טוב לרע, הוא אויבו של הטוב". זה כל כך נכון, וההסבר לזה כל כך פשוט, כמו שאבא שלי לימד אותי, כיון שבאמת יש בעולם אנשים רעים.